https://www.facebook.com/deviantart/photos/a.150155223289.114682.6452638289/10154090356353290/?type=3&theater
נקלעתי בעבודה זו לאחרונה והיא גרמה לי לחשוב על הצורה בה אני מייצג את עצמי ביצירות.
אני המפלצת והפייסטוס בדרך כלל. כפי שמיה אמרה, אני מלקה את עצמי יותר מדי. אבל יש לכך הצדקה. יש בי המון סתירה. מצד אחד, אי אפשר לומר שאני לא מתורבת. אני מלומד, עדין בנפשי, ילדותי. אני לא אכה אדם בדרך כלל. ומנגד, אני פראי, משני היבטים מרכזיים. הראשון הוא אומנויות הלחימה. אני סאדיסט ומזוכיסט. אני נהנה מאלימות, אני מפעיל אלימות בשביל עונג אישי. פעמים זה מתבטא החוצה.
השני זה מה שאמרתי לטל לאחרונה. אתם זוכרים? שאני צריך הפסקה לחודש כי אני לא רוצה לפגוע בה כי היא חשובה לי. אם פעם כנות היה לכתוב לפה כי לא הייתי מסוגל לדבר על כך פנים אל פנים, היום כנות יכולה להיות באותה מידה דברים שאני אומר לה, או לאנשים אחרים. אני מוכן לזה, אני בוטח בהם ואני חזק מולם. אני כותב את זה פה עכשיו ואני נפעם מהדיוק במילים אלו.
ובכן, זה כי אין לי מושג איך להתנהג. מה נהוג, מה בסדר, מה מותר ומה טאבו.
אני נותן ביטוי ליצרים שלי כי הם מנחים אותי בדרך כלל, אני לא שולט אם הם מביאים אותי למקומות כואבים. לא כואבים לי, כואבים לסובבים אותי. בעקיפין כואבים לי כי הם פוגעים בהם.
מה שמחזיר אותי ליצירה ואליה. אני פראי. אני לא מתורבת, אין לי מושג איך לנהוג עם בני אדם. אני לא רך ועדין ולכן כשאני ניגש אליה, זה בצורה מגושמת. אבל אני כן מנסה לשמור עליה. היא מתגלמת אצלי בראש בתור נערה עדינה בדיוק כמו בציור. מדהים. ועוד יותר מדהים שהיא לא חושבת שאני מדמיין אותה כך.
ואז יש היבט שלישי: אני משחרר דברים שאני לא אמור לשחרר. אני מפחד שהם יפגעו לי בקשר איתה. שזה יפחיד אותה. אני לא יודע מה לעשות. סתם קונפליקטים.
