גוף ונפש

הנפש שלי רוצה להיות חופשיה.
היא רוצה להתעלות מעל הגוף הגשמי.
הנפש שלי רוצה להיות נשגבת מכל דבר סביבה.
היא רוצה להנציח את קיומה בזמן.
הנפש שלי רוצה לשלוט בעולם.
הנפש רוצה לנשוק לאידאות, להיות אלוהית, לשלוט בכל רגע בחייה, לחיות לנצח, באין סוף ובריק, לנהוג ללא מגבלות שלשלאות הורמונליות ונוירוטיות.

אבל הגוף? הגוף רוצה לשרוד ולהתרבות. הוא רוצה אהבה, תאוות בשר, תשוקות. הוא רוצה את הזול, הנהיר והטעים. כשהנפש תתרומם להרי האלפים ותתרגש מהנוף האדיר, הגוף יחפש את המפלט במשקה זול או תוכנית מטופשת. הגוף יעניש את הנפש, יצלק אותה, יגרום לה לאהוב וישפיל אותה מול אהבותיה. הגוף יקבל עליו גזר דין של איזו אלוהות עליונה. מוסר, חוקים, חשיבה.

מי בא קודם? האם הגוף הוא מבנה לקליטת מידע חושי לניצול הנפש העליונה או שהנפש היא כלי של הגוף למטרה העלובה שלו לשרוד ולהתרבות? השני כמובן. היא בסך הכל עובד מפעל מסכן שניתנו לו פריבילגיות פעוטות להיות חופשי למען עבודה יעילה יותר. כל פעם שהוא רוצה לנצל את החופש בצורה רבה יותר השלשלאות יכבידו עליו.
הנפש היא ציפור שלא חתכו לה את הכנפיים והשאירו אותה בכלוב. רוצה להתרומם מעלה אך אינה מסוגלת.
האם זה טוב? מהו טוב?
איני מסוגל לישון כבר ארבעה ימים ממחשבות עליך והאם זה טוב?
הגוף מעניש איפה שהנפש לא מפנימה מה עשתה לא בסדר. הוא גורם לי לחוש... אשמה.
שעשיתי דבר נורא ואני נדרש למחילה, אחרת לא אוכל לקבל תגמול ממנה.
לנפש יש מוסר ולגוף אמפתיה, סימפתיה, אלטרואיזם. ייתכן שהשיעבוד הזה מוסרי יותר מדרכיה הסהרוריות של הנפש בשבילי יחסי האנוש.
אצלי הנפש היא השולטת, היא החזקה מכל. התודעה המתוקה. ומנגד, עליי לקבל בהבנה את דרכי גופי כדי לא להתמוטט.
הנפש והגוף לא ביחסי שליטה, הם במשחק שח נורא.

זו העובדה שנפשי לא קראה את מהלכי הגוף שהובילה אותי למצב הזה. הוא הרס אותי בצורה נוראית אותו חתיכת אידיוט. מנגד, הוא גם זה שנתן לי אותה. הגוף נתן והגוף לקח.

תזמורת שכלית

ובין רקיעי המציאות הן מופיעות. בין שכיבת שמיכה לבעיטה, בין הטבחות להיי טק, בין נפילת טיפת זיעה אחת ממצח יוגע ומועסק לשנייה, בשבריר הפסקה כשאני טיפסתי את הגבעה ואני מביט מרחוק.
המחשבות.
במסתורין הן יבואו.
כשאני מזדנב למיטה ונשכב ומביט מעלה לכוכבים. לאין סוף האפשרויות של אין סוף התרחישים שעשויים היו להתרחש וייתכן שעוד מתרחשים ברצף זמן אחר. לטעויות שנעלמו מעברי, לחיוך שלה, לניחוחות דפי היומן השכלי שלי שתיעדו את הרגעים הנפלאים שלי איתה והנציחו אותם.
במסתורין תבכה נפשי.
אבל לא המחשבות מפחידות אותי. אני שולט במחשבות כמו ואגנר הגדול. אני מנצח על אונות המח בצורה מבריקה ליצירת סימפוניה מענגת של רעיונות שמדהימים את השומע וממלאים אותו בריגוש.
מהצל אני מפחד. אותו יצור שאני בורח ממנו עם החריצות. שלא מעסיק אותי, שאני דוחה אותו וכך הוא יודע איך לחבק אותי עם זרועותיו הדביקות של המוות ולחלץ ממני כל שאיפה לתקוה.
יחכה שאני לבד בלי אף עיסוק או מחשבה וישמיד אותי.
הוא מעניש אותי על הכל. הוא גורם לי לסבול.
הוא משקשק את רגליי כשאני עולה לפודיום להשמיע את המוזיקה שלי וגורם לי לזייף בצלילים.
הצל יותר סמוך ממה שאני מאמין. הצל הוא אני. הוא הגוף שלי שנוקם בי על כל שעוללתי לה. כמה אני מחפש מחילה. לא ממנו, ממנה. כי בלי זה, הוא מעניש אותי. לופת אותי וגורם לי לסבול. הוא רוע טהור ואמיתי.
דואליות נוראה מאין כמוה.
איני נרדם, איני אוכל, איני חי. אני סובל ונשלט ומשתעבד לגוף האנושי שלי כמו זונה מקומית. הוא מעניש אותי על מילותיי אליה ועל מחשבותיי ומעשיי עם העונשים הנוראיים מכל. דוהר בראש פרשי האפוקליפסה ומוביל את גופי לרעב, למחלה, למאבק פנימי קורע עור וגידים, לשנאה.
רחם על שד נורא.
רוחות העבר חוזרות. מטוטלת הזמן חזרה לנקודת המוצא התחתונה ואני סובל שוב מהדיכדוך, מהכאב ומהעצב. מהתסכול ומהנורא מכל. רק הפעם עם יותר אחריות ויותר עבודה כדכולם מצפים ממני לחייך.

אני מביט בך בעבודה שלי, יקרה לי מכל, את זאת שמעניקה לי את התשוקה אליה. אוחז בחרב ופורק ידיים, חותך צוואר ותוך כדי אני חושב עליך.
זוחל על הרצפה, לופת את הדשא בידיים וחש את השרירים נעסים ונבנים. בונה ביצורים גופניים נגד הסבל הכרוך בתשוקה אליך אך יודע שבעת שניפגש, זאתי תפצח את השיריון בקלות ותיפגע בי עמוק בלב ותעציב אותי שוב.
והמחשבות חוזרות לאימון ואני חייב להתיישב ולהרהר בהן בדיכדוך רב. בחוסר מסוגלות. התיסלחי לי אי פעם? התחזרי לאהוב אותי? בבקשה ממך. זה אנושי לטעות.

והמחשבות מהדהדות והמסר מתחזק... אני אוהב אותך יותר מכל אדם אחר בעולם, מחשבותיי עליך הן הטובות ביותר מכל אדם ומנגד השנאה שלי אליך היא החזקה ביותר, אין אדם שחושב עליך רעות כמוני. ואת לעולם לא תביני זאת או תצליחי להכיל את הכל יחד.

ועלי להכיר בך שגופי מקולל וארור בחוסר שליטה עצמית. כי אחר שולט בו. אחר מנצח על התזמורת שלי. זו את.