יום שבת, 31 במאי 2014

הסיוט ברחוב שבזי: כאב, הרהורים ואלכוהול

הו מה עברתי בחודש האחרון.
אז בוא נשלים את הסיפור.
קיבלתי את שרציתי. שעות ספורות מטקס סיום קורס מנוען (הכשרה מפרכת, מרתקת ומהתחת) חתמו לי על המצח את המילה ג'וב וקיבלתי את הקריה הנחשקת.
נסעתי לבולגריה ברגילה שקיבלתי וראיתי את המשפחה שלי.
המעניין אבל קרה לאחר מכן. לא, לא כשהתחלתי את התפקיד. אין שום דבר מעניין במנועים של הצבא. אחרי זה.
אני זוכר את זה וזה כנראה ישאר צרוב בראש שלי לנצח. אותו יום נורא ועגום.
זה היה יום שבת רגוע. אני ואחותי החלתנו לסדר את הבית. לצד זה אני מחקתי דברים במחשב שלנו. נתקלתי בתמונות של המשפחה וריפרפתי בהן.
בוקר שבת רגוע שלקוח משיר של אריק אינשטיין.
אחותי קיבלה טלפון מההורים שלי. היא שמה אותם על רמקול והקשבנו שנינו.

זה הרגע בו הבנתי את הערך של בורות. כמה טובה האי ידיעה, כמה תמימה היא. היא יכולה לעשות אדם מאושר.

ההורים שלי מתגרשים. מסתבר שאבא שלי בגד באמא שלי כבר זמן מה. מסתבר גם שהם איבדו את כל הכסף שלהם. מסתבר שאמא שלי חוזרת לארץ. מסתבר המון דברים שלא היה לי זמן לעכל באותו רגע. דברים שדורשים קליברציה, זמן לחשוב עליהם, חישוב מסלול מחדש. אבל אין זמן כמובן. סבא וסבתא באים לבית שלנו משום מה. גם להם סיפרו והם צריכים כתף.
הם התמודדו עם זה בהכחשה מוחלטת. צוחקים ומזיינים את השכל. הלכנו לנווה צדק כולנו לאכול גלידה.
מי צריך פאקינג גלידה עכשיו?
אני אנתיפת ובתור אחד מוצהר אני חושב שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם דיכאון הוא וודקה ובדידות. שימותו כל הפסיכולוגים שאומרים שזאת לא תרופה טובה.
אז הלכתי ברחובות נווה צדק, חצי שיכור מכוסות וודקה שאני מבריח מהצד. חושב מה התוכנית עכשיו.
חייבת להיות תוכנית. תמיד יש לי תוכנית. איך אני מגיע מהנקודה העכשווית שלי להצלחה הכלכלית שאני רוצה אחרי הצבא.
איפה התוכנית עכשיו? היא התרסקה כמובן. היא הייתה ללמוד גרמנית ותכנות, להגיע לגרמניה ולעשות תואר במימון ההורים ומשם לחפש תעסוקה ולהרוויח כסף.
אבל אין כסף לזה עכשיו לא? ואיך אני יודע שעוד שלוש שנים אני אוכל לעזוב את הארץ? האחים שלי הרי יגיעו לפה לא?
מחשבות מהולות באלכוהול, טינופת ועייפות. טיול ברחובות נווה צדק שנראה כמו חלום בלהות.
במשך שלושת הימים הראשונים המחשבה "הם נפרדו" חזרה וגעשה במוחי ולא יכולתי לעכל את זה. לא יכול להיות, אני הוזה. אבל לא הזיתי.
והמשכתי לשתות. שבוע שתייה.
את הטיול בנווה צדק סיימתי כשחזרתי הביתה ומשם הלכתי לישון בבסיס. שם יכולתי לנעול את עצמי לבד עם המחשבות ולבכות ולהתחרפן. לצעוק בלי שיהיה לי על מה לצעוק.

אני זוכר ששיקרתי לעצמי ואמרתי לי שזה בדיוק כמו סיפור של קן פולט. בסיפורים שלו תמיד יש חלק שהגיבור והגיבורה מתנתקים בשל נסיבות הגורל וחוזרים להיות ביחד בסוף.
אבל כעת אני רואה שזה לא המצב.

השלמתי עם זה אפשר לומר. שבוע של אלכוהול אבל אני שלם עם זה. חלקית לפחות.

מה שאני חושב על אבא שלי זה הכי מעניין מבחינתי. אני רוצה להעריך אותו כמו פעם אבל זה קשה. אני רוצה לעזור לו וזה עוד יותר קשה. אין לי מושג איך.
אני אומר לעצמי שהוא בגד מתוך בדידות שם, שבולגריה הרסה אותו. אני אומר לעצמי שלמרות הכל הוא איש עסקים ממולח. אבל יודע שהוא מוטט את הכלכלה של הבית. פעמיים.
אני רוצה לומר לעצמי שהוא איש משפחה טוב. אבל הוא לא חוזר לארץ להיות עם הילדים שלו. הוא נשאר שם. בבדידות.

גם בולגריה עברה תפנית מבחינתי. אני יודע שיש בה פוטנציאל רב אבל גם מודע לדבר רע שקיים בה. כמו תפוח שנראה עסיסי ומבפנים הוא רקוב. ההצלחה של העשירים שבאים לשם מבחוץ ונהנים מהמחירים הזולים נובעת מהעוני הכבד של האוכלוסייה המקומית שבקושי מצליחה לסגור את החודש.
האושר שאני הרגשתי שם עם המשפחה שלי רק הסתיר את כל הבעיות שנמצאות מתחת לקרקע שגעשו וחיכו להתפרצות של שישי בנווה צדק.
המאהבת, הכסף והעבודה בבולגריה. השילוש הטמא.

מה אני לומד מכל זה? :)
מה לא לעשות זה דבר ראשון. לא אשא לאישה מישהי שאני לא אוהב ב100%. אם מצאתי כזאת לא אבגוד בה. אם בגדתי אתגרש.
לא לעשות את הטעויות הכלכליות של אבי. תמיד אסתכל על ההכנסות וההוצאות ואפחית בהוצאות במידת הצורך.
אבל הלקח הכי גדול עבורי:
אני צריך לברוח מישראל כמה שיותר מהר.
אבא שלי ברח בשנות החמישים לחייו מהמדינה וזה עלה לו במשפחתו, בסבא וסבתא שלי, הוריו, שלא יכולים להסתכל עליו כעת, בחבריו ובממונו. הוא נשאר בלי כלום.
אני צריך לברוח לפני שהיא תכלה אותי.