קשה לומר שממשלתנו לא למד הרבה על השתקת ההמון.
אם בעבר האסטרטגיה שלו הייתה המתנה קטלנית עד שלהמון עוד לא היה כסף להמשיך במחאה בלי לעבוד ואז להחתים אותו על הסכם כניעה מעורר רחמים, כיום השיטה יותר פשוטה מזה.
אני זוכר שבכיתה ח' השתתפתי במחאת המורים הענקית בה הלימודים הושבטו למספר חודשים, המורים יצאו לרחובות והתקשורת סיקרה זאת יפה. המוטיבציה של ההמון ממעמד הביניים החדיר בך תחושה שבמחאה הזאת המורים ינצחו.
ואז עברו הימים, והמחאה לאט לאט השתתקה ולמורים עוד לא היה כסף להמשיך כי הם גם אנשי משפחה עם בית, מיסים וילדים שהם צריכים להאכיל. בסוף נחתם הסכם משפיל עם המורים שהם היו צריכים כמובן לקבל כי צריך לעבוד ולתחזק את הבית.
כיום מנהיגנו יותר מתקדם מזה. במקום להציב רשת ולקוות שהדגים יכנסו פנימה, הוא קובע לאן הם ינועו.
זה התחיל במחאה החברתית של החופש הגדול. אם תשאלו אותי, זה התרגיל הכי גאוני שביבי ביצע בשנים האחרונות. כמו תמיד ההמון יצא לרחובות שוב פעם ופתח בנאומים שלו על צדק חברתי, מלחמה בתנאים הירודים והבעיות הקשות במדינה... ואז גלעד שליט בא.
זוכרים אותו? הבחור שהתקשורת קדחה לנו איתנו והפכה אותו לסמל לאומי (זה מגיע למצב שהייתי צריך לכתוב חיבור על "האם גלעד שליט הוא גיבור?" בבית הספר כאשר לאף אחד לא היה מושג מה הוא בכלל עושה שם) כי הוריו החליטו שהם לא רוצים שהתקשורת תזנח אותו כמו רון ארד ושהוא אשכרה יחזור ולכן הם עשו ממנו אייטם (מן הסתם העם שלנו הרגיש כל כך מוסרי מכך שהיה אכפת לנו ממנו ושכחו שאנחנו אפילו לא זוכרים איך נראה הקודם ושהסיבה היחידה ששליט מעניין היא כי התקשורת החליטה שהוא מעניין).
אז מסתבר ששליט לא היה רק גיבור מלחמה נועז אלא גם פיתיון מעולה.
פתאום, בשיאה של המחאה החברתית, כבר לא היה צריך מפגשי מו"מ עם חמאס, דיונים מדיניים או פרוצדורות מייגעות אחרות. שליט חזר במהירות הבזק. למה? כי זה היה נוח.
המחאה בשלב זה התפוגגה בהדרגה. כמה ימים לאחר חזרתו כבר פירקו את המחאה החברתית.
אז מה למדנו? אם אתה רוצה להניע את האש ממך פשוט תמצא סקופ תקשורתי מספיק טוב. זה עבד לממשלה מעולה.
כיום, מחירי הדלק מרקיעים שחקים, המחיר של כל הגבינות עלו שוב מתחת לאף שלנו, הסיגריות והבירות עלו שוב. איפה המחאה שלנו? האנשים שצועקים על חוסר צדק? הם לא קיימים כי הממשלה הקדימה את המכה ופתחה עם סקופ חדש: האיום האיראני. לא מספרים לנו עד כמה גדול האיום, אם הוא בכלל קיים (כנראה שלא כי כבר מספר שנים האיראנים משחררים איומים הנוגעים לכור שלהם ועדיין לא קרה כלום) ומתי יהיה להם כזה. במקום זה נתעסק בזיוני שכל מפגרים יותר. "ביבי החליט לתקוף!", "אז ביבי מוכן לא לתקוף, אבל רק אם הוא ידבר עם ארה"ב", "שר אנונימי כזה או אחר רוצה לתפוס תשומת לב אז הוא מגיב לביבי", "ביבי משיב תגובה לשר", "אז החלטנו שלא לתקוף כי אובאמה הרגיע את ביבי" וכך הלאה. סיפור מלאה ואידיוטי שבסופו קשה להאמין שיקרה משהו ממשי. שרים ופוליטיקאים שמנסים להשיג צומי, הרגעות ואיומים מחדש וסיפורים חוזרים ונשנים שאותם כולנו מכירים.
לי המנהיגים שלנו נראים יותר כמו ערסים זולים ממנהיגים אינטליגנטים. פורסים ידיים כדי להפגין גבריות ולהזהיר את מי שמתעסק בהם שהם יכו אך המחוות האלו ריקות. יש את החברים מהצד שתופסים אותו ומרגיעים אותו.
אבל זה לא לחינם, תחשבו מה היה קורה אם הוא לא היה עושה מזה סיפור. ההמון היה חוזר כמובן למחאות. אף אחד לא רוצה את זה. כאשר הכותרות ממולאות בסיפורי איראן, התקשורת לא מתעסקת במחאות. הרי זה אייטם יותר טוב. יותר עיתונים ימכרו על סכנת חיים מאשר על מחאות.
אני לא מאוכזב ממנהיגי הליכוד או הממשלה. בדורנו הם זבל גנרי ומושחט שלא מעניינת אותו המדינה (כי הרי אז הם היו מחפשים תקציב מחוץ לכיס של הרוב הדומם). אני כן מאוכזב מהתקשורת הכביכול ליברלית שלנו. איפה את אינעל אבוק?! במקום לתת לשטויות של מנהיג מושחט כותרת למה לא לסקר את האוהלים שנמצאים בתחנת הרכבת כבר זמן מה? למה להתעסק בזוטות כאשר כל אדם אינטליגנט מבין מה עומד מאחוריהן? תשאירו אותם בעמוד האחורי!
יש שיאמרו שאין הצדקה למחאה כי הרי התקציב נמוך וצריך למצוא מימון.
אבל תסתכלו למה אין תקציב! תפתחו תקציבים של משרדים שונים ותראו על מה הכסף הולך. חרדים, שרים, ועדות מגוחכות ופרויקטים שלא עוזרים לאזרח. המבנה הכלכלי שלנו לא מאוזן ותומך בעשירים (שאגב לא משלמים את כל מסיהם או אפילו ממסוים בצורה מיוחדת). אפילו התקציבים שכן הולכים לחינוך כדוגמה מבוזבזים במערכת שמנה ולא מאוזנת.
רבני בתי ספר, כשרות, אוטובוסים, טיולים שנתיים. הכסף למורים, כיתות קטנות וחינוך באמת טוב נמוך.
אז תודה לך התקשורת, תודה לך ממשלתנו ותודה להמון.
בזכותכם המדינה שלנו נראית ככה.
