הבנאליות של הרוע

היטלר לא היה אדם רע, לא בצורה שחושבים.
היטלר גם לא היה מבריק כמו שחושבים.


כדי שאידאל יהיה טוב, עליו להוביל להישרדות החברה. כי אם הטוב יכחיד את החברה, לא עוד יהיה מי שיאמין בטובו.

ולכן כל האידאלים הטובים מובילים להישרדות כל החברות בהן הן קיימות.

השאלה מה מרגיש נכון לא רלוונטית כמו השאלה האם המרגיש נכון מוביל להישרדות.

היטלר לא היה אדם רע מהסיבות שאתם עשויים לחשוב. חברות רבות האמינו ברצח והשמדה בלי לחוש שום בעיה.

למעשה, עד היום השמדה לא תמיד נראית כמו רוע. בטח שלא גזענות.

בתקופה של אובדן ומשבר כלכלי, לאגד את העם תחת מטרה עליונה זה דבר חיובי. אויב משותף מעצים את העם. במובן זה, היטלר היה טוב כמו כל מנהיג חזק בהיסטוריה. אבל הוא לא הצליח. וחוסר ההצלחה שלו לא נבעה מחוסר מזל אלא טיפשות.

תמיד מפריע לי שאנשים חושבים שהיה מדובר באיזה גאון פסיכופת. זה מתחיל מבורותו המשוואת בביולוגיה שגרמה לו להאמין בהשבחה גזעית, ובהיסטוריה שגרמה לו לשלוח מתקפה לרוסיה בחורף חרף התנגדות מצביאיו הצבאיים. התמיכה שלו בכלכלה מהונדסת סוצאליסטית היה נכשל בדיוק כמו ברה"מ כמה שנים לאחר מכן אבל את זה אי אפשר לזקוף לטיפשותו.

אפשר אבל לטעון שהוא דביל מוחלט על כך שהשקיע כל כך הרבה חיילים, כח וכסף על השמדת היהודים, פעילות בזבזנית להחריד בשעת מלחמה.

אפשר אף להוסיף שזה לא סייעה משהו למדע והכלכלה הגרמנית כשהיהודים נמלטו מגרמניה (וביניהם גם איינשטין, שיש הזוקפים את סיום המלחמה אליו).

היטלר היה כריזמת עם יועצים משובחים, אבל הוא פגע אנושות בעם הגרמני.

הוא היה רוע אבסולוטי פשוט כי פגע כל כך בחוסן החברה. לא משום סיבה אחרת. במילים אחרות, היטלר היה רוע אבסולוטי כי היה אידאליסט עיוור.

אידאליזם ופרגמטיזם סותרים זה את זה. אידאל דורש אמונה בקיבעון של ערך בעולם דינמי, כלומר מאבק מתמשך להנצחת קיומו של דבר שמותו ודאי.

לכן, כל אידאליסט צריך עין אחת למציאות.

זה מצחיק, אולי הטוב האבסולוטי הוא העדר ערכים, העדר טוב מוגדר. כי אולי זה מבטיח פרגמטיות מלאה, כלומר הישרדות החברה, כלומר סובייקט שיוכל לשפוט אותו כטוב או רע.

אבל אותו סובייקט גם יסרב להגדיר אידאל כטוב או רע מתוך ההכרה החדשה שזה יוביל להכחדתו.

כמעט אבסורד.

או שמא צריך להבין שאידאלים אבסולוטים זה שריד העבר, ואנחנו צריכים להביט בערכים כמו לקטי מזון רעבים שקוטפים וזונחים במידת הצורך. לא מעוניינים באיזה פרי ספציפי, מוגדרים יותר בידי הדרך.

במובן זה, מדינת ישראל היא אידאליזם עיוור ונוראי בדיוק כמו אידאל קבוע וגדול אחר.

הרי היהודים ששרדו היו אלו שזנחו את ביתם, את הקבוע, ונדדו. לא ספציפית לישראל, מעטים היו לאומיים, פשוט השתקעו בארץ חדשה.

וכשהניסוי הישראלי קורס כלכלית, אולי זה הזמן להבין שהדבר הטוב יהיה לעבור הלאה. ואין בכך בושה, זו דרכו של העם היהודי, זו דרכו של העולם המודרני, נדודים.

"אסף היה צריך אותי והייתי שם בשבילו" היא חזרה שוב בפעם השלישית. טופחת לה על השכם על אימהות טובה. ולא יכולתי לשכוח איך סיפרו לי שהילד סיפר בוכה לאביו ולאחותו שלא טוב לו עם אמא, שהוא תפס אותה שוב מבריחה וודקה לבקבוקים מינראלים.

"פייר, כמה נשים אתה מכיר שיעשו את זה? או שאתה שוב, דביל מדי כדי להבין את זה" עוד דביל אחד ועוד נקישת שיניים אחת ועוד התאפקות, עוד פעם שאני נזכר כמה פעמים הדביל הזה צילקו אותי ועוד טפיחה על כמה שהיא אמא טובה ועוד אגרוף אחד לשק עד שהידיים מתחילות לדמוע ופתאום יצא בלי כוונה "את יודעת, אתם גרושים, והוא רואה אותו פעם בשלושה חודשים, זה הגיוני"

"אמתי, אחרי מה שהוא עשה..." לי! אחרי מה שהוא עשה לי!

"מה? מה עכשיו?"

"אתה אפילו לא מבין."

"הוא עבריין?"

"כן"

"באמת? נו בואי תאמרי לי, הוא עבר על החוק?"

"כן"

"איזה חוק?"

"אויש נו אתה לא מבין, הוא חייב כסף."

"אוקיי, את לא שילמת לעירייה, את עבריינית?"

"כן."

"לא. צריך שיפסקו שעברת על החוק, עד שלא עושים את זה את לא" ובתאכלס הדיון המפגר שנמשך מספר דקות לא היה משנה. אבל נמאס לי. נמאס לי שקוראים לאבא שלי עבריין, נמאס לי הזלזול והגועל והרפש והסחלה שיוצא לה מהפה בד בבד שעזבו אותה כל ילדיה והיא מררת את חייו של האחרון. נמאס לי מכמה שהיא גרועה בהכל. שהיא לא משכילה, לא חכמה, לא משקיעה בכלום, לא עובדת, אפילו להיות אישה טובה היא לא, אבל ביקורת יש לה. על הגבר שהיה צריך לחיות חודשים על סאפות בעבודה, שמעביר עכשיו שליש משכורת לה, שליש להוריו ואיך שהוא עם השליש האחרון הוא מצליח לגרום לבניו אושר. אולי לא בגלל השליש, אולי בגלל התוכן שלו.

"אתה רוצה לדעת למה הוא עבריין?" היא פסקה לבסוף אחרי שהוכחתי לה לוגית שעבריין הוא אדם שיש לו צו מעצר. ידעתי שהיא תנסה לגרום לי לסתום את הפה ולהקשיב לעוד סיפור מפגר וחסר פואנטה שלה בו היא מפיצה רפש אז

"לא. אני רוצה שתפסיקי לקרוא לאבא שלי עבריין."

"אוקיי אז לא נדבר על זה."

"אוקיי."

דממה לדקה תמימה.

"אתה יכול להוציא את האוכל שלי מהמיקרו?" קניידלך עם גבינה

"את מודעת לכך שהדבר הזה אפור?" אני שונא קניידלך. ואיך שהוא הלצה הפכה לעוד הרצה

"סבתא שלך המנוולת, לא יודעת לבשל אותם"

ועוד פאקינג דיון על כפיות הטובה שלה על כך שלא מסוגלת להכיל, פאקינג אנשים בני שמונים ותשעים.

"אבל את אוהבת את הקניידלך האלה."

"לא."

"אז למה את אוכלת אותם? תאכלי משהו אחר."

"לא. אבל אין קניידלך כמו שאני אוהבת."

"אז את בכל זאת מעדיפה לאכול אותם? והיא הכינה אותם. למה סתם לצאת על אישה זקנה"

"היא שילמה עליהם עם הכסף שלי"

"אז מה? היא אישה זקנה!"

"אמא שלי בחיים לא הייתה מתנהגת כך" אמא שלה מתה בגיל חמישים אחרים שבעלה נפטר ואז גררה את הגוף שלה עד גיל שבעים, תוך כדי שיש ילדה קטנה בבית שלה, בה היא לא טיפלה.

אמא שלה הייתה אשת בית תלותית ומניפולטיבית כמוה.

וכשהגענו לזה, היא ניסוגה.

אבל אני רק חושב על אותם סבא וסבתא מהסיפורים, שחיו על משכורות זעומות בשכר דירה גבוה, שקרעו את התחת בשביל שיהיה לילדים כל מה שאפשר, שלכל אירוע חגיגי, יהי זה בר מצווה או נישואים לא הוציאו שקל, בישלו, ובישלו טוב. שאחרי כל זה נשארו עדיין בלי כלום. כי בת אחת שלהם עזבה לקליפורניה ולא משלמת שקל והפנסיה זעומה, אז הם נשארים על הכסף של אבא שלי. והם מתלוננים? הם קרעו את התחת שלהם. הם נתנו למשפחה שלנו לישון בבית שלהם במשבר הכלכלי, בית של שלושה חדרים וסלון עם ארבעה ילדים וזוג.

ונשארו בלי כסף ושני ילדים רחוקים שהם מבקרים בחגים.

היא קמה ללכת

"למה את סתם זורקת רפש על אנשים? במה זה תורם לשיחה?"

והשאלה שרציתי לשאול הייתה למ את את.

והתשובה לא מספקת.

ואני משתגע

"בבקשה, תדברי איתי רק על דברים נחמדים."

ואולי זה מה שהייתי רוצה.

ברגעים שאחרי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בהתחלה האשמתי את עצמי שוב.

למה אני כזה דפוק?

אבל מה בי דפוק? שעברתי לארץ כדי לטפל באח שלי כי הזניחו אותו? היא הדפוקה. והיא גרמה לי להיות דפוק. אני דפוק. החרדות, השנאה העצמית, תחושת האובדנות, חוסר היכולת לתקשר עם אנשים. אני אדם שבור שמנסה לחיות.

אבל למה זה כל כך קשה. סעמק למה את חייבת להיות כזאת. אולי לא הייתי מי שאני בלי הרוע והגועל שלה.

אני שומע שאני פגום מגיל צעיר.

ניקיתי כלים, קלטתי שאני עצבני.

מה לעשות? אני לא יכול כבר לחפש האם אי לקיחה בחשבון של הקביעות בארץ משפיע על אינדקס החופש של ישראל במדדים. אני לא אהיה ממוקד על זה.

אימון אני לא יכול לעשות, לא לפני שאתקין שק ואחד בלילה זה מאוחר מדי.

וההודעה ממנו. אסף רוצה לעזוב. הוא סוף סוף נשבר והודה בזה. מה עכשיו? זה יקרה? היא תמות כנראה אחרי זה. כבר לא אכפת לי. היא מצלקת את אח שלי הקטן.

"היא לא רוצה להיות בנאדם מבוגר

היא אפעם לא חיה איתנו

בואו נדבר על זה מחר כשאני לא אהיה שיכורה" אחותי אמרה.

אבל אני רוצה לדבר על זה עכשיו. מה יש לי עוד לדבר עליו? ועם מי? טל הלכה, לאביה זה לא לעניין לפנות עם זה, יואב מרצה שלי. עם מי? נעם לא עונה. אני בודד, וזה כל כך קשה.

המצוקות

נקישות המתכת העירוני.
'טל?' הבחנתי בעימום, עד שהתחדד המלאך הזקן.
מדדתי את משך הכליאה לפי מחזורי פצעים נפתתחים ומגלידים. החלה הצעידה במדבר.
לילה. אני כבול בשלשלאות והוא בוהה בי מצידה השני של המדורה.
'נענשתי בגללה?' התבונן וחזר להתמקד בלהבה.
'אתה לא יכול לספר לי' כנראה טיילנו בלימבו.
'הנה מה שמפריע לי - כשחושבים על זה, אין לך על מה להעניש אותי. זו לא אשמתי שפשעתי.' אבל המלאך כבר שמע הכל.

'הרי, כל פועלי היה להוכיח שאנחנו מפוצלים בין רצף לחומר' הפכתי את השלשלאות לחלונות והוא חשש לרגע. זה היה ביום שבת כהשתישבתי בלולו בלית ברירה ופתאום הכל עלה לראשי. לא ידעתי אז שהיצירה הבאה תהיה מפירות עץ הדעת. לא ידעתי את כוחה בחיים שלאחר המוות.
'המערכת היא דתרמניסטית ולא בו זמנית. אבל אם היא דתרמניסטית, אני לא יכולתי לשלוט במה שעשיתי לה, אתם גרמתם לזה.'

ריחפתי מעל הקרקע. ידו נעה לעבר האקדח אך הוא ריסן אותה במאמץ שרירים.

חזרתי למקומי חופשי. המתח.

'מה אתה רוצה?'

'אני רוצה להיות אחד מאבירי גן עדן' נקודת המיקוח השתנתה, ידי על העליונה.

'בשבילה?'

'היא חמקה ממני ממזמן'

'אתה יודע שזה לא מכוחי'

'למה לא? אתם צריכים אותי'

'אתה רוצה לשמור עליה כשהמלחמה תגיע'

נשכתי את לשוני.

'אתה תישאר נאמן אלינו כל עוד חייה יהיו תלויים בניצחוננו. אך אם השטן יבטיח לה חיי נצח? מה תעשה אז?'

וידענו את התשובה. ניסיתי לחמוק. אולי, אולי אני לא אעשה את זה כי לראות את כל היופי של העולם קמל ישאיר רק את המעטפת של נשמתה. אבל לא יכולתי לעבוד על עצמי.

'אני לא מאמין שלא חשבת על זה אמתי, אני משוכנע שחזיונות על הרגע שלנו רדפו אותך עוד בחיים'

והלא כן, עוד כשכתבתי שורות אלו בלולו, הפלתי את הזיות השבוע על כתב, הבנתי שמעשית מוחי רודף אותי עם אותה טרדה פילוסופית - מה אם הערך של חיי כבר לא נופל בממלכת טוב ורע? אם הוא הופך ממש לנהנתנות יומית?

'זה בגלל הספר, נכון?' והורידים קפצו לו

'אתה קירבת אותנו ליום הקץ!' מאז הערות שוליים, אנשים החלו לפעול כאינדבידואלים. בעולם חופשי זה, לא ניהליסטי שכמותו, הגות יוון נזנחה והניהליזם שרר. לא טוב, לא רע, רק ניהליות, חוסר, ממשלות מטריאכליות קמו ברחבי הגלובוס, הגלובליזציה, לא עוד אנשים חיו למען האושר, אלא נמנעו מהסבל, חיו בהרמוניה עם הטבע, בחוסר אלימות, אך בלי הישגים, טוב? רע? מאום.

'ואיזו ברירה היתה לי? לקחתם אותה ממני, הפכתם כל יום שלי לשארית גיהנום, החיזיונות רדפו אותי יומם ולילה, איזו עוד ברירה היתה לי מלשים דברים על כתב?'

והמלאך חייך 'כל נשמה מורכבת מרוחות שונים. ניסינו לבנות יצור חסר כל יכולות אנושיות, שדמיונו פורץ בכל נשיפה. אתה קירבת אותנו ליום המצופה'

'ואני רק מכשיר'

'פקעת נוירוזות והתבוססות עצמית'

'האויב הכי גדול של גן עדן וגיהנום' והמלאך תמה, ואני נעלמתי.

הימים עברו וגוג ומגוג בא. מלאכים עטו לבן ושדים שחור, אלוהים והשטן צפו יחדיו מצוק אך איש לא ציפה לבוא המלאך האפור, ואיתו צבא האדם.

במשך שנים ליקטתי חיילים מלימבו שלגמו מחזוני.

בבוא הרגע שילחתי חיילי על שני הצבאות ופערתי קרע ביניהם.

צחקתי באי נוחות, מודע לכך ששתי הישויות שלצידי חזקות ממני פי כמה וכמה. לשני הצדדים לא היה אינטרס לפגוע בי במעמד זה.

המערכה הסתיימה, אני ניצחתי, והאנושות עיקבה את הסיום.

כדור הארץ לא הושמד, כלום לא קרה, אך האבסורד נפל: כעת היה עלינו לשמור על קיומנו בין אלוהים לשטן.

האל העליון הביא לכוכבנו רק בני אדם פגומים, טיפשים, עילגים, רגישים, והיה עלינו לחנך אותם בכל כוחנו להבין את רעיונות ההשכלה. האירוניה הייתה שהפכנו לתנועה אידאולוגית. האידיאולוגיה של הכלום. הקיום המתמשך ללא סיבה. וטל? אני עוד קורא בשמה במצוקות

חשוב כדי לשרוד

היום קמתי, עם חרדות מהרוטינה של שנה ועוד שנה אל השיבה. בני הזקונים עזבו והקיומיות לו מתחלחלת, דור הולך ודור בא כמו נדנדה.
הנשמה צועקת את בלדת הרוק היא מזמזמת במתנד שמטמא את האווירה: 'אתה תמות, אתה תמות מחטאי בן הינום, אתה תמות מהחטאים בן הינום'
אני לא טוב או רע סתם בחור נחמד שמנסה להסתדר ולפתע כוס מים עומדת על הפינה. וכשלגמתי הראש הרפה, זו הרי סתם הייתה הלצה של צימאון בוקר מצמרר.
מדהים כיצד הנפש מתעוותת מעייפות, רעב, צמא קלים, או שרק אני סתם רגיש וכל אופן הטמפו בראש חדל להיות. בעבר חקרתי את חטטיי בניסיון לשים משמר על הרוחות והשדים  שצדים את לחמי כשהיד עוזבת את הדופק. וכשחדלתי הם שבו בעוצמה ולא שמתי לב.
'תחיה לשם לחיות' איזה מיתוס מפגר שנועד לאדם הרפה. ואילו אם ארצה באמת לשרוד עלי לנשום את המיתוס 'חשוב כדי לשרוד'

חיי הכאב

ב20 סלד איבדתי את עצמי. המח הולך לכאן או לכאן וזה מצליח לבלבל אותי. היכן הקבוע? היכן האמת? השרירים התאמצו, הרקמה גדלה, המקלחת מנקה, וכשאני עוצם את העיניים והמים חודרים החדר ריק מישויות ואני נותר בין חזיונות, או חלונות של מצבים, מנתח אותן עם זרועי כמנצח עצבני.
שכוב על המיטה, הדם על הרצפה, הניצוצות מרחפים וקווים נמתחים. הרי אני גודל, צומח, מתפתח, לומד. לפתע קרע בקיר ושנינו בביתך. את מעשנת סיגריה ועיניך השחורות מלטשות את נפשי. הקפה הנמס, האווירה המתוקה, ואני כמו רוח במעטפת מביט מרחוק.
אינרציה היא הקרם של חיי, הסיבובים לדקה ואותה נחמה עלובה שזהו, הלקח הבא יפתור המשוואה.
'פשוט נפסיק לדבר' עוד אחת אומרת והניקוטין היחיד הוא נשיפת האוויר, האכזבה המרה, והמשמעות של כאב.
הו המשמעות של כאב, שמאפשרת לספוג את קיפאון הימים, הירהורים תמימים של אדם בודד מתמיד. מהרהר מרחוק, לומד, חושב, אבל לא חי.

אופוריה ממסטלת

אופוריה ממסטלת:

את החוויות המטלטלות לא ניתן לנסח במילים. אבל לפחות ננסה.

זה היה לפני... ששנתיים ככה כשהתיישבתי לכתוב בבית קפה ונתפסתי על מילה שהתמלמלה בשפתותיי בטראנס מהפנט. הבטתי אל הכיסא שמולי כשלפתע הופשט מכינוי גופו. ומה אם אינו כיסא? מוחי רצה לשאול. שריון סמוראי התגלה, אחריו משיכות צבע חום ואז כלום.

שום דבר אפף אותי. זה לא היה הריק חסר הצבעים שלפעמים מייצגים בטלויזיה, הכל הסתחרר במערבולות בלי כינוי ראוי, כמו סינית על דף או פנומנולוגיה על כתב.

שילמתי, עליתי על אופניים והתמזגתי בטריפ לפני שחלף. כבר לא הייתי אמתי והמציאות לא הייתה חיצונית. זה לא היה חוסר מודעות, כי אם היפראקטיביות כשספגתי הכל ללא שיפוט אובייקט-סובייקט.

ופתאום ניצוצות על מרקע עיניי. לעולם היה יופי שקשה לתאר.

פילוסופיה באה טבעית לליבי כמו סכין לנער רחוב.

השלב הראשון הוא קיבוץ הישויות; הניצוצות התעוותו לצלילים, כל פרפר זהוב הוא תו וכל אות שחורה מייצגת רצף שונה, אין סופי של משיכת הכינור. וכשמקבצים את קיבוצי הרצפים התכנה לנו ריתמוס חדש. 

השלב הבא הוא הקישור שבין הטעם המתכתי, הנוירונים המתפוצצים וההבנה שאני הוזה.

זה המוכר למתמטיקאים בתור פתירת תרגילים ולסופרים בתור חלימה בהקיץ, כשנשכבים על המיטה, והזרקורים לא פוסקים ומחפשים איחוד שיספק תשובות. היכן ההזיה, מעין האמת, לשד המתעתע הדפוס.

בינה קיבלה את שמה מהקישור שבין הטיפות ולכן הנבונים משוחחים באחדים ואפסות, דיכוטמיות, קיצוניות של הסדר המופתי.

והפילוסופיה? אהבת התבונה? היא ההנאה מכל רגע של התהליך המייגע. כשם שנער הרחוב בוהה בתשוקה בלהב. לבנות שפה לוגית שלמה ורציפה ואז לזרוק אותה למען אחרת, לנוע בין עולמות מחשבה בלי מושא או ישות שתהווה הפרעה, בלי קוד מוסרי או איזו הוראה, הנחייה לחייך, רק התנועה ממערכת אקסיומות אחת לשנייה כנווד.

למה אני אוהב את האומנות היפנית ואיך מיישמים את המוסריות שלי בחיי היומיום:
אמשיך את הסיפור מפעם קודמת, בה גיליתי את הדאו דרך המורה שלי לקראטה. שופנהאואר התיימר להיות הפילוסוף המערבי היחיד שפרס את המשנה האסיאתית בגרמנית. התחלתי לקרוא את הרצון כדימוי ובו הוצגה ההוכחה האלגנטית הבאה:
סיפוק מגיע מהתרה של רצון. למשל, כשאני אוכל, אני ממלא את הרצון במזון.
סיפוק יתר מוביל לסבל ולכן אנחנו נמנעים מכך.
גם חוסר סיפוק מוביל לסבל.
בעוד סיפוק תמיד מגיע אחרי סבל, חסך לא תמיד מסופק, ולכן כמות הסבל בקיום רבה מכמות השמחה.
המסקנה המיידית היא שנחדול מלרצות ובכך נהיה תמיד מסופקים, אך מצב זה מוביל גם הוא לסבל, כי האדם תמיד צריך לכוון עצמו לעבר משהו.

אך אם אדם מסוגל ליצור מסבל שמחה, הוא ניצח את השיטה, לא? מפעל כל שהוא, הוא סדר שיצרנו על ידי השקעת אנרגיה בדרך מלאת סבל וקושי. האם הגאווה שלנו ממפעל חיים אינה דרך להפוך סבל לאושר?

פה התפיסה שלי על אהבה נכנסת. האמנתי שאהבה מכנה לסבל לעבר הנאהב משמעות. לא מדובר באהבה ספציפית. כאשר אני אומר שאני אוהב שוקולד, זה אומר שאוכל להשקיע עבודה כדי לאכול ספציפית שוקולד ולא משהו אחר. כמובן שאני אוהב יותר אישה, ולכן כמות הסבל שאוכל לסבול למענה רבה יותר. כמו אותם ציונים תמהוניים שאוהבים את המדינה או את אלוהים.

כשהוריי התגרשו וחומת העיניים הלכה לה, צצו בעיות אחרות למשנה שלי. ערכים באים והולכים. כאשר אדם עוגן את המשמעות והסבל באותן אהבות, הוא מסתכן בשברון לב אדיר.

באותם ימים למדתי כמה אלכוהול נכנס למשנה שלי. מה עושים כאשר אהבה הולכת? שוכחים אותה. עם וודקה.

חרא פיתרון.

צריך משהו קצת יותר קונסיסטנטי.

צריך לקבע את האמת במשהו שלעולם לא ילך, עד שאמות. אך אבוי, כל הערכים הללו היומיומיים תלושים לחלוטין.

שני הדברים היחידים שיתקיימו כל עוד אני קיים הן המחשבה והאינטרקציה שלי עם המציאות. אם אצליח להתאהב בעצם ההבנה שלי את המציאות ובעצם המחשבה הטהורה, אז אתאהב בקבוע באמת. הבנתי את ששופנהאואר דיבר עליו כשעסק בפילוסופיה ובאומנות. שתי הצורות הטהורות של ההוויה האנושית, חפות מכל ממשות.

בימים אלו ניסיתי לנסח פורמאלית מהי הפילוסופיה ומהי האומנות. תבונה ותודעה, contemplation and consciousness.

ובמה מתבטאות אהבות אלו? בהתקדמות לעבר חשיבה מורכבת והבנה מושלמת של המציאות. כל סבל הופך ללקח במסע כזה. שגיאה חישובית היא למידה, אגרוף בבטן הוא חלק מהמסע.

הבנתי פתאום את אלוהים השפינוזאי, ואולי את אלוהים באופן כללי. ישות מופשטת שמכנה לכל כאבי העולם יופי כי הן כולן חלק מצעידה לעבר הבנתו.

הבנתי את האסתטיקה היפאנית, הוואבי סאבי.

הכאב הוא לא דבר מפחיד. המכוער הוא מה שהופך יצירה לבוגרת ורבת משמעות. אנחנו נמשכים לגיבור בסרט דווקא כי הוא דמות מרובת פגמים ואם חייו היו מושלמים, נשתעמם.

ההתבוננות הזאת הישר אל הסבל והכאב בחיבוק, המאפשרת למידה, מאפשרת גם להתנתק מרצונות גבוהים לכסף והצלחה. מספיק להתמקד בחיי עוני ומצוקה וללמוד מהם. הרי כל אומנות ופילוסופיה מצריכה כאב כדי להיברא.

לשיטה זו היו פגמים רבים, לקח זמן עד שהתבגרה למשהו ישים. אבל אלו ניצני המחשבה שאיפשרו לי בסוף לאהוב בלי לחשוש.

ועוד על כך בפעם הבאה.