אני חייל בודד

אני חייל בודד.

זה מצחיק איך המוח שלנו תמיד מבצע משחק בין המודע לתת מודע.

בחודש הראשון שלי בצבא אמרתי לעצמי "בסדר, אני מוגדר כחייל בודד אבל אני לא באמת כי ההורים שלי עוזרים לי עם כסף והכל" והייתי בטוח בזה ומשוכנע לחלוטין שאני לא באמת בודד.

ואז בהדרגה המסכה הזאת התפוגגה והבנתי את הבדידות הזאת. זה שאני אחזור הביתה מהבסיס ויחכה לי כלום וזה שאין לי עם מי לחלוק את החרא ולספר לו כמה קשה (לא שהיה קשה בחודש הראשון, טירונות 02 של סיסיז).

כשאתה מבין בפעם הראשונה שאתה חייל בודד זה קשה. זאת מין כאפה חזקה כזאת שמנערת אותך. אתה פתאום קולט שחשבת כמו מפגר שאתה משחק דמקה כשבכלל המשחק הוא שח מט גדול ומאיים.

השבוע זה קרה לי עוד פעם. כדי להבין את השבוע כדאי שאתחיל במין הקדמה.

הייתי בקורס חובלים עד לאחרונה, הופרשתי ועכשיו אני בצומת. רצו להציב אותי בתפקיד טכני בסטי"ל. תפקיד סבבה לגמרי יש לציין.

איך ששמעתי על זה ידעתי שאני רוצה שני דברים: לא קרבי ויומיות. לא יודע למה, פשוט ככה. השבוע הייתי בתחילת הקורס שהציבו אותי. חבר'ה טובים, לימודים מגניבים ומובטח ת"ש. אבל לא יודע, לא רציתי. לא אכלתי במשך שלושה ימים, בכיתי יחסית הרבה והתגעגעתי למשפחה שלי שבחו"ל.

אבל כל זה היה תכסיס כדי לצאת משם. להעמיד פנים כדי לצאת. זה מה שאני חושב לפחות. או שלא? המחשבות מרצדות בי שוב ושוב. חוזרות למשפחה, לאחים שלי, להורים ואפילו לכלבה.

מצד שני, אם זה לא היה תכסיס הייתי מסוגל לא לחשוב על זה. ייתכן ואני פשוט בחרתי לחשוב עליהם במכוון כדי להיכנס לדיכאון. אבל זה כל כך אמיתי הבכי והקושי.

כל פעם שעצמנו עיניים ובמיוחד על יד הים אני מדמיין אותי יושב מחוץ לבית של המשפחה בבולגריה. הכלבה על ידי ואני מלטף אותה בזמן שאני מסתכל על אבא שלי מעשן סיגריה ונשען על המרפסת. ואז אני קולט שאני שכחתי את הכובע איפה שהוא או שהנחתי את הנשק לא נכון. המחשבות חוזרות ונשנות. הגעגעוגים מתעצמים ומנגד ייתכן ואני עושה את כל זה כדי לצאת משם.

ואז עולה השאלה הכי חשובה: האם אני שמח מזה שאני חייל בודד או לא?

כל פעם שאני חוזר הביתה יש משהו מעניין. אין אצלי את הזבל הזה שהחייל חוזר הביתה וכולם נותנים לו כיפים ומפנקים אותו ומכינים לו אוכל טוב, אין צרות והוא נמצא בגן עדן עלי האדמות. טוב, יש את זה קצת. יש לי פה אחות שמבשלת לי. אבל החדר שלי נראה כמו דיר חזירים, כביסות אין לי והמקרר ריק.

יותר מזה, אני שותף לדירה שכורה באמצע תל אביב כשיותר מחצי מהזמן אני לא בדירה. אני לומד מה זה להיות שותף בלי לעשות יותר מדי. להשתתף במטלות כמו לשטוף כלים ולנקות את הבית, לקנות סופר (ולדאוג שיהיה כסף לסופר ממשהו), להתעסק עם הבנק, לתקן את הטלפון, להתעסק עם שותף בעייתי שלא משתתף בחלקו וכו' וכו' וכו'.

אני מרגיש כאילו אני רואה מקטעים מעונה של תוכנית על תל אביבים ופה ושם לוקח בה חלק.

אני למדתי מה צריך לשלם, מה השכר שאמור להיכנס לי ואלו מטלות רצוי לעשות כדי לא להזדיין.

אני גם פוגש מלא בלתמים שלא הכרתי קודם פשוט כי היה מי שידאג להם. בשבוע האחרון לא היה לי חשבון בנק כי בנק הדואר החליט לסגור לי אותו, לא היה לי טלפון כי הוא נשבר ולא היה לי כסף לתקן אותו כי חשבון הבנק היה סגור, מכונת הכביסה שלנו התקלקלה והייתי צריך להעתסק עם המפלצת הכי בירוקרטית במדינה: הצבא.

אלוהים המדומיין נתן לי גם פרומואים מדליקים לשבוע הבא: מיד! באמתי! הוט החליטו שהוא לא שילם לטלויזיה וניתקו אותו, השותף המעצבן לא משתתף בתשלום לדירה ולא מוכן לעבור ומה לעזאזל נעשה עם הטלפון שלו שהחליט להתקלקל בלי שום סיבה אמיתית?!

אז זה חרא. והמון ממנו. במיוחד כי אתה לא יכול לומר להורים שלך שחרא לך או שקשה לך. איך אתה מספר להורה שלא מסוגל לעזור לך שחרא לך? מה הוא יעשה עם המידע הזה חוץ מלהיכנס ללחץ?

אז זה המון חרא. החודש האחרון היה דחיפת המון צואה לתחת שלי באמצעות משפך ואז לתת לי פליק בטוסיק ולומר לי "יאללה חביבי, צא לדרך". אי אפשר לומר שזה לא כואב, מייגע, מציק והמון מילים שליליות אחרות.

אבל יודעים מה? זה כיף לי. כמו שריר שנקרע רק כדי להיבנות מחדש יותר טוב, אני מתחסן ומתבגר יותר מהר והופך לאדם מוצלח יותר.

פתאום עולות לי מחשבות שלא הייתי מעז לחשוב כשהייתי ילד. בתקופה ההיא שמה שהדאיג אותי זה כמה בונוס אני מקבל מהבגרות במתמטיקה. אולי אני אתחיל לעבוד? איפה? מי משלם יותר? איך אני אשלב בין הצבא לעבודה? ומה עם מעבר? איפה אני אלמד? אני אוהב את גרמניה. רגע, זה אומר שאני צריך להתחיל ללמוד גרמנית? מתי? אולי בשבתות? הנה כמה ספרים מעניינים ללימוד גרמנית, אתחיל משם. אלמד תוך כדי הקורס בצבא. ומה עם מיסים? יש לי מספיק כסף כדי לאכול ולשלם מיסים? מה כדאי בכלל לקנות? אני יודע שאני רוצה לאכול בריא אבל בריא זה יקר, לקצץ בכמות האוכל שאני קונה או בכמות הבריא? לקנות עוד איזה משהו מתוק לכיף? פחחח למי יש כסף לפנאן. כמה עולה נייר טואלט?! מה הם שמים בזה עלי זהב?!

שלא תבינו לא נכון, אני עדיין אוהב פיזיקה, פילוסופיה ועוד דברים מאוד לא מחוברים לקרקע ואוהב אותם לנצח.

אז אני חייל בודד. לא ראיתי את ההורים והאחים שלי מתחילת הצבא, אני מדבר איתם באמצעות טלפון ציבורי שלוקח לי חצי משעת ההתארגנות שלי להגיע אליו, אין לי גרוש על התחת, אני בחרדות כל רגע מהדבר הזה כסף והכניסה והיציאה שלו מהכיס ומהתחת שלי, אני משקר להם כבר חודשיים שטוב לי, אני מתמודד עם שותף מעצבן שבגללו אני לא יכול להסתובב ערום בבית שלי, אני צריך לראות אותו ערום כל פעם שהוא יוצא להשתין אחרי שהיה עם הדייט שלו בחדר שלו ואני מתכנן את העתיד כאילו מינימום סיימתי צבא.

ויודעים מה? לא הייתי מעדיף משהו אחר.

נחישות

נחישות זה כמו לתת לאגרופים לקיר עד שאתה מתחיל לדמם ואז לתת עוד כי אם לא תיתן, אתה אומר לעצמך, זה יהיה הסוף שלך.

ואחרי שנתת את כל מה שיש לך אתה לא תסיים שם. אתה תקום ותחפש מה לא עשית לא בסדר ותצא לדרך שוב כשאתה יודע שפעם הבאה תהיה יותר טוב.

זה לא משנה שנכשלת במבחן, לא התקבלת לאיזה מוסד חשוב או אפילו שאתה מרגיש שאתה במצב בינוני, כי אם אתה יודע שלסיבוב הבא אתה תהיה יותר טוב ואתה מכין את עצמך לשם עם הזיעה והדם שלך, יבוא היום בו תתעלה על כולם.

לא כתבתי את זה בשבילכם 45 צופים (כן, השתפרתי :P), סתם הרגשתי מדוכדך והייתי חייב את זה.

השתקת ההמון

קשה לומר שממשלתנו לא למד הרבה על השתקת ההמון.

אם בעבר האסטרטגיה שלו הייתה המתנה קטלנית עד שלהמון עוד לא היה כסף להמשיך במחאה בלי לעבוד ואז להחתים אותו על הסכם כניעה מעורר רחמים, כיום השיטה יותר פשוטה מזה.

אני זוכר שבכיתה ח' השתתפתי במחאת המורים הענקית בה הלימודים הושבטו למספר חודשים, המורים יצאו לרחובות והתקשורת סיקרה זאת יפה. המוטיבציה של ההמון ממעמד הביניים החדיר בך תחושה שבמחאה הזאת המורים ינצחו.

ואז עברו הימים, והמחאה לאט לאט השתתקה ולמורים עוד לא היה כסף להמשיך כי הם גם אנשי משפחה עם בית, מיסים וילדים שהם צריכים להאכיל. בסוף נחתם הסכם משפיל עם המורים שהם היו צריכים כמובן לקבל כי צריך לעבוד ולתחזק את הבית.

כיום מנהיגנו יותר מתקדם מזה. במקום להציב רשת ולקוות שהדגים יכנסו פנימה, הוא קובע לאן הם ינועו.

זה התחיל במחאה החברתית של החופש הגדול. אם תשאלו אותי, זה התרגיל הכי גאוני שביבי ביצע בשנים האחרונות. כמו תמיד ההמון יצא לרחובות שוב פעם ופתח בנאומים שלו על צדק חברתי, מלחמה בתנאים הירודים והבעיות הקשות במדינה... ואז גלעד שליט בא.

זוכרים אותו? הבחור שהתקשורת קדחה לנו איתנו והפכה אותו לסמל לאומי (זה מגיע למצב שהייתי צריך לכתוב חיבור על "האם גלעד שליט הוא גיבור?" בבית הספר כאשר לאף אחד לא היה מושג מה הוא בכלל עושה שם) כי הוריו החליטו שהם לא רוצים שהתקשורת תזנח אותו כמו רון ארד ושהוא אשכרה יחזור ולכן הם עשו ממנו אייטם (מן הסתם העם שלנו הרגיש כל כך מוסרי מכך שהיה אכפת לנו ממנו ושכחו שאנחנו אפילו לא זוכרים איך נראה הקודם ושהסיבה היחידה ששליט מעניין היא כי התקשורת החליטה שהוא מעניין).

אז מסתבר ששליט לא היה רק גיבור מלחמה נועז אלא גם פיתיון מעולה.

פתאום, בשיאה של המחאה החברתית, כבר לא היה צריך מפגשי מו"מ עם חמאס, דיונים מדיניים או פרוצדורות מייגעות אחרות. שליט חזר במהירות הבזק. למה? כי זה היה נוח.

המחאה בשלב זה התפוגגה בהדרגה. כמה ימים לאחר חזרתו כבר פירקו את המחאה החברתית.

אז מה למדנו? אם אתה רוצה להניע את האש ממך פשוט תמצא סקופ תקשורתי מספיק טוב. זה עבד לממשלה מעולה.

כיום, מחירי הדלק מרקיעים שחקים, המחיר של כל הגבינות עלו שוב מתחת לאף שלנו, הסיגריות והבירות עלו שוב. איפה המחאה שלנו? האנשים שצועקים על חוסר צדק? הם לא קיימים כי הממשלה הקדימה את המכה ופתחה עם סקופ חדש: האיום האיראני. לא מספרים לנו עד כמה גדול האיום, אם הוא בכלל קיים (כנראה שלא כי כבר מספר שנים האיראנים משחררים איומים הנוגעים לכור שלהם ועדיין לא קרה כלום) ומתי יהיה להם כזה. במקום זה נתעסק בזיוני שכל מפגרים יותר. "ביבי החליט לתקוף!", "אז ביבי מוכן לא לתקוף, אבל רק אם הוא ידבר עם ארה"ב", "שר אנונימי כזה או אחר רוצה לתפוס תשומת לב אז הוא מגיב לביבי", "ביבי משיב תגובה לשר", "אז החלטנו שלא לתקוף כי אובאמה הרגיע את ביבי" וכך הלאה. סיפור מלאה ואידיוטי שבסופו קשה להאמין שיקרה משהו ממשי. שרים ופוליטיקאים שמנסים להשיג צומי, הרגעות ואיומים מחדש וסיפורים חוזרים ונשנים שאותם כולנו מכירים.

לי המנהיגים שלנו נראים יותר כמו ערסים זולים ממנהיגים אינטליגנטים. פורסים ידיים כדי להפגין גבריות ולהזהיר את מי שמתעסק בהם שהם יכו אך המחוות האלו ריקות. יש את החברים מהצד שתופסים אותו ומרגיעים אותו.

אבל זה לא לחינם, תחשבו מה היה קורה אם הוא לא היה עושה מזה סיפור. ההמון היה חוזר כמובן למחאות. אף אחד לא רוצה את זה. כאשר הכותרות ממולאות בסיפורי איראן, התקשורת לא מתעסקת במחאות. הרי זה אייטם יותר טוב. יותר עיתונים ימכרו על סכנת חיים מאשר על מחאות.

אני לא מאוכזב ממנהיגי הליכוד או הממשלה. בדורנו הם זבל גנרי ומושחט שלא מעניינת אותו המדינה (כי הרי אז הם היו מחפשים תקציב מחוץ לכיס של הרוב הדומם). אני כן מאוכזב מהתקשורת הכביכול ליברלית שלנו. איפה את אינעל אבוק?! במקום לתת לשטויות של מנהיג מושחט כותרת למה לא לסקר את האוהלים שנמצאים בתחנת הרכבת כבר זמן מה? למה להתעסק בזוטות כאשר כל אדם אינטליגנט מבין מה עומד מאחוריהן? תשאירו אותם בעמוד האחורי!

יש שיאמרו שאין הצדקה למחאה כי הרי התקציב נמוך וצריך למצוא מימון.

אבל תסתכלו למה אין תקציב! תפתחו תקציבים של משרדים שונים ותראו על מה הכסף הולך. חרדים, שרים, ועדות מגוחכות ופרויקטים שלא עוזרים לאזרח. המבנה הכלכלי שלנו לא מאוזן ותומך בעשירים (שאגב לא משלמים את כל מסיהם או אפילו ממסוים בצורה מיוחדת). אפילו התקציבים שכן הולכים לחינוך כדוגמה מבוזבזים במערכת שמנה ולא מאוזנת.

רבני בתי ספר, כשרות, אוטובוסים, טיולים שנתיים. הכסף למורים, כיתות קטנות וחינוך באמת טוב נמוך.

אז תודה לך התקשורת, תודה לך ממשלתנו ותודה להמון.

בזכותכם המדינה שלנו נראית ככה.

כשמישהו מאיים לחתוך לך את הצוואר ואתה יוצא מזה בחיים

היום אני לא אתפלסף כי אין לי ממש על מה P: במקום זה אני אכתוב על סרטון שממש הטריד אותי.

דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם מוציאים את הכלב באלנבי באמצע הלילה ברוגע ופתאום מישהו מפתיע אתכם מלפנים ומצמיד לכם סכין בפינת רחוב חשוכה שאף אחד לא רואה כמו בתמונה.

נניח שאותו בחור נחמד רוצה יותר מלקחת לכם את הטלפון או כסף למונית, נגיד למשל לחתוך לכם כמה ורידים או לאנוס אתכם. מה אתם עושים?

אז בוא ננתח את המצב: לבחור יש גישה לאזור נורא קריטי. במידה והוא חפץ בכך הוא יכול לחתוך לך את העורקים בצורה נורא יעילה אם הוא מיומן ולהשאיר אותך משותק אם לא יותר. אנחנו חפצים תחילה כמובן להרחיק את הסכין כמה שיותר מהר מהצוואר שלנו.

מכל זה משתמע שאם אנחנו באמת רוצים להתגונן כמו שצריך עלינו לבצע תחילה את התנועה הקצרה ביותר האפשרית, המהירה ביותר ואם זה מתאפשר אז כמובן גם שהוא לא יראה אותה. אייקידוקות כנראה ירצו לגמור את זה בטכניקה אבל אני מאמין שטכניקות יכולות לא לעבוד ובמיוחד מאחר ואין לנו תנועה של היריב לזרום איתה כי הוא לא נע.

מה עושים? אחרי שהבנו את העקרונות שלדעתי הם הקריטים ביותר אני רואה מספר דרכים לסיים את זה, אבל אני אישית הייתי מתחיל את כולן באוצ'י אוקה, ממספר סיבות:

הטכניקה מתבצעת עם היד הקרובה לאזור עליו הסכין מאיים כך שהיא תהיה מהירה. יש גישה נוחה ממנה לתפיסת היד עם הסכין, שזה דבר מעולה כדי לנטרל את האיום. וההגנה יעילה מאוד.

לאחר מכן, מכיוון שאני איש אייקידו בראש ובראשונה, הייתי מבצע טכניקה יפה שתסתיים עם הפלה לריצפה :)

אחרי שניתחנו את הסיטואציה בו נסתכל על הסרטון הבא:

http://www.youtube.com/watch?v=QdyMT1EXbPY&lc=y3_fyrq_LM7JVx0qRGpgPPQ2Sb0fpWXblFZ9TknNSqk&feature=inbox

כפי שניתן לראות הבחור עשה הרבה דברים אותם אני אישית לא אוהב.

כמובן שיש שיטענו שאומנויות לחימה הן דבר שכל אדם יכול לנתח כלבבו. מאחר ואין תחום מדעי שחוקר אומנויות לחימה בצורה מסודרת המוכר לי ורוב המאמנים מציגים הסברים מוצקים לשיטת העבודה שלהם, אני מסכים עם כך. אך אליה וקוץ בה, בכל זאת יש לנתח את המצב ולהגיע לאפשרות הכי יעילה. אני לא רואה איך אותו דוג'ו מבצע את הדרך היעילה ביותר. כמובן שהצגתי את דעתי בפני כותב הסרטון, כפי שניתן לראות, אך תגובתו לא סיפקה אותי.

אני כנראה לא הייתי מגיב אפילו על הסרטון הנ"ל אם לא הייתי עד בשבוע האחרון להרבה מאוד חובבנים או רפורמטיסטים בתחום שמתיימרים להיות דברים גדולים.

זה מתחיל עם זה שראיתי אימון אייקידו בו המאמן (חגורה שחורה באיגוד שלו) לא מכיר את עקרונות הבסיס מאחורי אייקידו (לפחות כך זה נראה מהתרגול שלו) וזה ממשיך עם סרטונים בקרב מגע שראיתי.

קרב מגע היא שיטה המתיימרת להיות פרקטית באמת, ראציונלית, ונכונה לחלוטין בעת שהאומנויות המסורתיות מבחינתו הן זבל טהור ומבזבזות את הזמן על שטויות (גירי, קידות, מדיטציה לפני אימון, קאטות וכו'). האירוניה נעוצה בכך שמאמני קרב מגע לרוב מאמצים טכניקות מהג'ו ג'יטסו ואגרופים מהאיגרוף (גם בעיני שגיאה מאחר ואיגרוף נועד לזירה בה מכות עם כפפות שמשנות את סוג המכה לחלוטין הן האפשרות היחידה והתפיסה הנלמדת היא קרב מול יריב אחד בטווח קרוב מאוד). זה אפילו יותר מרתיח כאשר אותם טיפוסים מציגים טכניקות פגומות או שיטות עבודה מוטעות בגאווה כ"דרך הנכונה היחידה".

הנה סרטון דוגמה מקרב מגע להתגוננות נגד סכין:

http://www.youtube.com/watch?v=fBbn6sbf45s

(אלוהים יודע למה בן אדם שקיבל סטירה ליד ואז עוזבים לו אותה לא יחזיר אותה למקום שהייתה בו קודם, יכול להיות שגם המאמן)

http://www.youtube.com/watch?v=0jorPi2jPG8

והנה קראב מאגיסטים עם אגו מנופח במיוחד שחוץ מלמד אדם להיות אגרסיבי ולא לחשוב בצורה שקולה הם לא עושים הרבה.

ומה בנוגע למסורת חסרת החשיבות? קודם כל התרגולים הפורמאליים הם גם חשובים בעיני רבים. קאטה, טאי סאבאקי וסוגיהם מלמדים את האדם דברים רבים בדיוק כפי שיצירות מוזיקליות מלמדות את נגן הפסנתר דברים חדשים. מתזמון נכון עד לביצוע טכניקות בצורה יעילה.

שנית, הצורה בה מלמדים טכניקות באומנויות המסורתיות בדרך כלל מתרכזת בהלך הרוח. במקום ללמד אדם להיחלץ מסיטואציות פרטיות מלמדים אותו צורת חשיבה, עמידה נכונה וטכניקה יעילה.

הדבר האחרון והחשוב לא פחות במסורת הם הלקחים הנלמדים. כן, זה לא בהכרח יעזור לך אם תדע לכבד את היריב שלך אבל זה כן משהו שכדאי לדעת לחיים.

תופעה נוספת שמטרידה אותי היא התפתחות מאמני ה-MMA. אומנם בזירה יהיה מעניין לראות בחור מהאבקות ומקראטה הולכים מכות אבל בתור אומנות לרחוב אני לא רואה איך כדאי לעשות סלט מטכניקות שבאות מקומות שונים, תרבויות שונות והלך מחשבה שונה. הבעיה המרכזית היא שרוב המאמנים שאני שמעתי עליהם בתחום הם בעלי התמחות בדבר אחד עיקרי וקורסי השלמה צידיים בעוד אומנויות שונות כך שאין להם ממש ניסיון mixed.

הבעיה השניונית אבל הלא פחות חמורה היא האמונה שלי שיש ללמוד אומנויות פרה-פרה. כל אומנות מציגה סדרת אמונות אחרות ביחס לרחוב. כדי להתמחות בטכניקות, צורת החשיבה ובשיטה עצמה על אדם להשקיע מעצמו כמה שעות בשבוע רק לאומנות. על אף שאני חושב שניתן ללמוד שתי אומנויות בו זמנית, יש ליצור הפרדה מחשבתית בשנים הראשונות כדי ללמוד את עקרונות השיטה. לבסוף, אדם שהתמחה במספר אומנויות יוכל לאמץ לעצמו קצת מכל אחת ולהגיע לרמה גבוה.

קשה לי להאמין שרוב אנשי ה-MMA הגיעו בגיל כה צעיר לרמה של אגדות הלחימה הידועות.

טוב פה אני מסיים :) פוסט הבא מתוכנן אצלי כבר בראש אבל נשאיר את זה למחר או מחרתיים.

האם ההרצאה הכי טובה שתשמעו של יורופסקי היא באמת ההרצאה הכי טובה ששמעתי?

חח שתי פוסטים זה אחר זה, יום אחר יום בדבר הזה. איים און פייר :P

טוב אז לאחרונה אני שומע על הרבה צמחונים וטבעונים שצצים בכל מקום. בהתחלה זה נראה מעניין - אנשים עם מחשבה ששונה מהקונצנזוס. ואז קראו לי רוצח אז זה כבר הפסיק להיות מעניין.

אחרי כמה זמן זה נראה כי המון טבעונים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, מרגישים נעלים עלינו אוכלי-הבשר מוסרית וחושבים שאנחנו אנשים אטומים.

לכל אותם חבר'ה שלא ככה אני מצטער וכפרה עליכם.

הבהרה: אני לא אתייחס לטענות חסרות הבסיס המדעי שיורופסקי הציג בסרטון שלו (http://www.youtube.com/watch?v=omweihtaYwI) כי אני מרגיש שבמידה ותחום מסוים הוא לא ההתמחות שלי אין לי לגיטימציה לברבר עליו ולהרצות בפני קהל עליו (אהמ גארי... שלפי ויקיפדיה יש לו תואר בתקשורת כך שמבחינתי כל עוד הוא לא עובר מבחנים שמוכיחים אחרת יש לו ידע בביולוגיה של רופא הוליסטי).

מה שכן הטריד אותי במיוחד בסרטון שלו ובכללי בטבעונים היא היכולת שלהם לברבר על מחקרים, ניסויים, סיפורים וכתבות שהמקור היחיד שלהם הם אתרים טבעוניים כאנונימוס, האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים וחבריהם.

במידה ואני נכנס לדיונים אז אני מציב לעצמי חוק שלא לעסוק בדברים שאני לא מבין בהם די הצורך לדעתי. למשל, במידה ואין לי שום מושג בקוסמולוגיה ואני נכנס לדיון עם בן אדם על סוגיה פיזיקאית, אני לא מתכוון להתחיל לחפש מקורות ומידע בקוסמולוגיה. גם מאחר ואני לא אצליח לזהות האם המידע נכון ואמין וגם מאחר ואני לא אצליח לנתח את הטקסט ולהוציא ממנו מידע חיוני.

רבים יטענו שזה מאפשר להם מעט מאוד מקום לתמרון בדיונים ואפילו לבניית השקפת עולם. הרי אין אדם שקם שיודע די מידע כדי לנתח טקסטים מדעיים בכל תחום שהוא ועל כן לבנות השקפת עולם איתנה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. על כך אני מציב לעצמי חוק שני: אם זה תחום שאני לא מבין בו ואני רוצה להניח הנחה לא מבוססת, אני אעדיף לעשות זאת על פי הדעה הרווחת בקונצנזוס של התחום. זה לא שיקול לוגי משהו אבל זה מה שיש. הקונצנזוס המדעי נבנה על פי מחקרים בתחום שמעצבים אותו. הוא לרוב לא יתגמש כלפי מחקרים או דעות חדשות אלא אם כן הן מוצקות מאוד כי הוא יצור ביקורתי (כך למשל דן שכטמן זכה בשנת 2011 בפרס נובל על תגלית מהפכנית בכימיה שלו משנת 1981 שלקח לקהילה המדעית שנים לקבל). החיסרון שבדבר ברור, לתגליות מהפכניות יקח זמן להיטמע. מאידך, זבל מדעי, כמו טענות בריאתניות וטבעוניות, יסונן מהר מאוד.

בנושא הדיון הטבעוני וזכויות החיים, הקונצנזוס כיום טוען שאין שום תחליף הומניסטי יותר לניסויים בבעלי חיים (לא, תרביות תאים, רקמות ומודלים ממוחשבים הם לא תחליפים טובים דיו) ושצריכת מוצרים מסוימים מהחי זה בריא. אין אני יודע? קודם כל זה עוזר להכיר סטודנטים לביולוגיה אבל למי שאין לו גישה לזה (נגיד אני כשאני מעצבן אותם) תמיד יכול לחפש מידע באתרי התאגדות רופאים או קופות חולים.

חשוב לשים לב כי הדעה מתקבלת רק כשהיא מתחום החקר של המדען. כמה שזה מעניין למשל שרוב המדענים בארה"ב מאמינים באלוהים (מחקר שראיתי שאין לי כוח למצוא), המדענים הללו לא עוסקים בתחום מחקר הבוחן את קיומו ועל כן דעתם בנושא לא רלוונטית.

הדבר השני שמטריד אותי בטבעונות הוא ההתנשאות. הטבעונים שאני הכרתי עד כה הסתגלו על מוסר כדבר אבסולוטי. אני לא מסכים עם קביעה זו בכלל וזו הסיבה: במידה והמוסר היה דבר קבוע אז הוא לא היה משתנה כתלות בזמן, אזור גיאוגרפי ותרבות. עצם העובדה שבעבר בידוד קבוצות אתניות מהאוכלוסייה על ידי גטאות למשל לא זכה ליחס מיוחד, אך כיום קהילה שעושה זאת זוכה לתקריב מיוחד בערוץ CNN (במיוחד אם מדובר בישראל כי את מי לעזאזל מעניינת אפליה כשהיא מתרחשת למשל בערב הסעודית?) מוכיחה שמוסר משתנה בהתאם לתקופה. עצם העובדה שבתרבות היהודית היהודית זה נחשב לא-מוסרי להתאבד ואילו בתרבות יפן, שחיה במקביל לזו היהודית מבחינת זמנים, זו דרך מצוינת למות בכבוד מעידה על כך שמוסר משתנה בהתאם למיקום גיאוגרפי.

כך שמוסר כעניין אבסולוטי זה שטות. האם על פי האמונה הדמוקרטית זה נחשב לא מוסרי לרצוח חיות? לא, הזכויות המעוגנות באמונה זו עוסקות בבני אדם ולא חיות.

אני גם לא מרגיש רע כשאני מבצע "ניצול חיות" כשמדובר בבריאות (תזונה למשל) או מדע. כך או כך אנחנו נהרוג אורגניזמים מסוימים במידה ונחיה, אם צמחים או יונקים (שלא לדבר על מיקרואורגניזמים). גם גידול חקלאי דורש הרג של חיות המזיקות ליבולים. בעיני חיי אדם ובריאות של בני אדם שווים יותר מחיי חיות אחרות.

אני כן מתנגד להרג חיות לתעשיית האפנה ותעשיית הקוסמטיקה כי זה לא צורך קיומי או בריאותי.

אבל פאק איט, מה זה משנה מה אני חושב? גם זה בגדר מוסר. ההבדל היחיד ביני לבין הטבעונים המתנשאים הוא שאני לא אקרא לאדם רוצח, אידיוט או חרא כי סידרת האמונות הפרטיות שלו מנחות אותו לשם ואותי לפה. אני אשאל אותו למה הוא חושב כך ואחפש מכנה לוגי בין שנינו.

לסיכום, אני מקווה שהבחור היחיד שקורא את זה (מסתבר שהיה מישהו שקרא את הבלוג הזה! P:) מעצב את האמונה שלו על פי דברים מוצקים, לא מצדיק טיעונים בתחומים שאינו מבין בהם ובטח שלא תוקף אחרים בגלל הדעות שלהם.

נ.ב. מקבץ לינקים בנושא שאני אוהב:

http://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A0%D7%96%D7%A8%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%91%D7%A2%D7%97-%D7%95%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D/195126950528230 (קצת פרובוקטיבי מדי והכותב עצמו תוקפני ללא סיבה לרוב, אני גם די מאמין שמנהל הדף לא מתמחה בתחום אבל הכתבות שלהם לא רעות)

http://athologica.com/?p=1854

http://athologica.com/?p=1519

דוגמאות מצוינות לשקרים של ארגונים מוחדרי אידאולוגיה. אני לא רואה איך זה הגיוני לחפש מידע ממקור אידאליסטי. לאיזו תשובה אתם מצפים? שקולה, רציונלית שמציגה את שני הצדדים?

http://www.hayadan.org.il/brainwash-on-animal-testing-070812/

"גועל נפש הארץ, אני עף מפה"

איזה חרא זה בארץ אה? המחירים של כל המוצרים בשמים והאיכות שלהם בתחת, החינוך מזעזע, מזג האוויר חם ולח (ואם לא לח אז אתה כנראה באילת שמה אפילו יותר חם, ואם לא קר אז אתה בצפון שמה אין מה לעשות),  לילדים אין ערכים, הממשלה משחטת והאנשים? כולם מנמיכים זה את זה, אלימים, גסים, לא מסתכלים על האחר, מתחשבים וכו' ומי שכן הוא כנראה סמולן מגעיל יפה נפש.

בזמנים אלו בהם הרחובות בוערים, התקשורת מתייפחת והאזרחים העובדים נושאים את כולם על הגב סעדתי במסעדה יוקרתית באילת על קובה-ביף ממש טוב (למי שלא מכיר, פרה שכל חייה שתתה בירה, השמיעו לה מוזיקה קלאסית ושוודים עשו לה מסאז'ים, אם תשאלו אותי זה חלום של כל גבר) עם כוס יין לבן.
אבל לא נהניתי ולא כי האוכל היה מגעיל, ממש לא. באותה מסעדה עלת לראשונה העובדה שמשפחתי כנראה תעבור לבולגריה (כנראה שבלעדי מאחר ואני בפני גיוס). למה? הקדשתי לזה פסקה שלמה.

למי שלא מכיר, בולגריה היא מדינה ענייה באירופה. מסוג המדינות בהן הכל זול פשוט כי לאף אחד אין כסף לקנות יקר. מאידך גיסא, החינוך שם ברמה גבוה ובמיוחד בבתי הספר הפרטיים (בסופיה למשל את משבצת החינוך הגופני תופסים שיעורי סקי בהרים הקרובים), בחורף באמת קר שם ובקיץ נעים, הילדים אירופאים, הממשלה רגועה ולמה שבכלל יהיה לי אכפת מהאנשים? אני אפילו לא באינטרקציה אתם רוב הזמן.

לאחרונה בוער ביותר ויותר האנשים לברוח מפה ככל האפשר. בריחת המוחות הישראלית היא דוגמה לכך, כך גם סיפורם של הוריה של מיחאי ברשטיאן (http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=6444), כל אלו כי בחו"ל יש יותר עבודה, משלמים יותר, המחירים זולים יותר ואיכות החיים גבוה יותר.

אך אליה וקוץ בה, אותו ילד נהנתן ומפונק שהוא אני כעס מאוד על שני הוריי על זה. אני לא השתמשתי בטיעון מעורר הרחמים "אין כמו בארץ" בו משתמש כל חוזר מחו"ל אחרי שהוא נזכר שהוא חוזר למציאות מדכאת וסיזיפית כדי למצוא נחמה קטנה אלא בציונות. כן, יש כאלה עדיין. לא, אותו חרדי בחדשות שהסביר לכם למה העובדה שהוא קורא ספרים למחייתו היא יהודית הוא לא ציוני אלא פנאט דתי.

תקראו לי אידאליסט, תמים וצעיר אבל אני מאמין שהציונות עוד יכולה לשרוד ובסך הכל מה שצריך זה להילחם עליה. כפי שפעילי הציונות הקדומה כהרצל, שאנשי הציונות לאחר מותו כמקימי היישובים ושלוחמי המחתרות האמיצים והמדינאים נטפו דם וזיעה כדי שלנו יהיה פה טוב גם אנחנו צריכים להילחם. מה שעולה במוחי הוא לא יציאה בחופשת הקיץ לרחוב לוודסטוק ברוטשילד או מחאה פרטית של התאגדות בעלי מקצוע או אפילו החרמת מוצרים זמנית אלא מחאה אמיתית ואפילו לחימה פנימית.
שאותם חבר'ה טובים וחכמים שפועלים בהייטק יעברו למושבי הכנסת כפעילי מפלגות ויתחילו לעמוד נגד המפלגות הותיקות שכבר לא מייצגות אותם. שאותם אנשי מעמד הביניים בעלי עושר כלכלי מסוים וביניהם גם משפחת יתחילו לתרום לארגונים שבאמת אכפת להם. לארגוני התנדבות כמו מד"א, ארגונים למחוסרי בית ואפילו לבתי ספר. שבני נוער ויוצאי צבא צעירים יתחילו להקים תנועות נוער חדשות עם רוח במפרשיהם שיחליפו את תנועות הנוער המנומנמות העכשוויות חסרות האידאליים. שמעתם פעם על הסיפורים של תנועות הנוער המרדניות בגטו ובימי הציונות המוקדמים? צריך אותן שוב! רק שהפעם כדי לשמור על זכויות האזרח, על הקפיטליזם (ולא האחד שמר נתניהו מקשקש עליו ושהסוציאליסטים מכפישים בלי להכיר, הקפיטליזם שבנוי משוק תחרותי עם מחירים נמוכים בו חברות רבות על הצרכן שאותו דיכאו ממזמן לטובת העשירים), על הקול שלנו ועל המדינה. הצופים ואידיאלים זה הקשר האנלוגי הכי הזוי ששמעתי, ואני כבר למדתי לפסיכומטרי אנלוגיות, המש"צים זה הבטחת הכנסה למורי של"ח וכל מה שנותר מייצג אידאולוגיות שאין מאחוריהן את רוב העם.
שאנשים יתחילו להתנדב! הדבר היחיד שבאמת טוב אצל החרדים הוא שיש להם את אחוזי ההתנדבות הגבוהים ביותר. לא חסרים מקומות שמחפשים. אני בעצמי עברתי כבר לפחות שלוש פרויקטים של התנדבות ואני רק שמח שעשיתי זאת, גם אם זה היה בתקופת מבחנים.

אני מכיר את הספקנות הישראלית מעולה. אם מישהו באמת קורא את הבלוג הזה הוא חושב לעצמו "חרטא, זה לא יעזור". לך, קורא בודד, אני מבטיח שזה ועוד איך יעזור. תסתכלו על החרדים (אני מזכיר אותם יותר מדי ובכל זאת...) בשנותיה הראשונות של המדינה הם היו קבוצה דתית קיצונית ומנותקת מן ההוי החילוני מאוד של המדינה. אומנם במספרים הם עדיין מיעוט (גדל בצורה קיצונית ובכל זאת מיעוט) אך הכניסה שלהם לפוליטיקה הניבה הצלחה מסחררת שאת תוצאותיה אנחנו רואים (או לא רואים) באחוז הגיוס שלהם בצה"ל, אחוז העובדים ואחוז מקבלי ההטבות מביניהם. כל זה כי היה להם ייצוג שהם בנו בכנסת. בדיוק כמו שאתה, וכל אחד מהאזרחים צריך שיהיה לו.
הם גם השכילו להנחיל בילדיהם את המסרים הנכונים לאידאולוגיה שלהם כדי שיפעלו בבגרותם למען המטרות שלהם. בשביל זה בדיוק צריך תנועות נוער.

אני חושב שזו מדינה עם המון פוטנציאל לא ממומש. אדרבה, החבר'ה שבשליטה כרגע דואגים להחביא אותו מעיני כל. החינוך הישראלי בעברו היה אחד מהטובים בעולם וכיום הוא כמעט ולא קיים. מסיבה זו אני מאמין שאנו צריכים לפעול עבור המדינה שלנו.

על שמאל, ימין וחמורים

פאק אני לא מאמין שכתבתי פה לפני איזה מאה שנה... וזה נשאר אותו הדבר... אני לא אפרט על חיי הפרטיים כי אפילו אותי הם משעממים.

יא' זה קקה.

מצד שני הנה משהו שעלה לי לראש לפני כמה זמן ^^

בוא נתחיל עם הבהרה חשובה: אני ימני שלא מאמין בקונספט של מדינה ערבית-ישראלית (או בשמה האחר, מדינה פלסטינית).

מאידך גיסא אני לא גזען ומפריע לי לדבר עם אנשים מהסוג הזה.

עכשיו נתחיל בנושא שאני רוצה לדבר עליו: לפני כמה ימים הגעתי למפגשי ספיישל על "מעורבות חברתית", מהאלה שלוקחים כמה ילדים שהציונים שלהם סבירים בכיתה ותוקעים אותם בקבוצה אחת בהם מטיחים בהם את הכתבות האחרונות של העיתון.

בחלקם הראשון של המפגש פיצלו אותנו לקבוצות (אוקיי לעקוב: כיתות שמתוכן לוקחים ילדים ויוצרים קבוצה מהם ואת הקבוצה הזאת מפצלים שוב) בנות ארבעה אנשים וכפי שאמרתי הטיחו בנו סוגיות יומיות בוערות (כלומר דברים שהתקשורת החליטה שאנחנו אמורים לחשוב ובמידה ואנו חושבים עליהם ניחשב כאנשים מעורבים חברתית).

הסוגיה הראשונה, למרבה האירוניה החבויה שתצוץ במערכה השנייה כדי להביא פלוט טוויסט מטורף לעלילה הייתה בנושא גזענות. במסגרת סוגיה זו שמענו טקסט קצר על ילדה אתיופית שחברי הקיבוץ לא קיבלו אותה בשל צבע עורה.

רוב רובם של האנשים שתדבר איתם על אתיופים בתל אביב יספרו לך עד כמה נורא המצב שלהם וזה לא בסדר שמבדילים אותם ובלה בלה בלה זבל גנרי שאני יכול לשמוע אם אני רק פותח ידיעות אחרונות.

ואז צצה לה הסוגיה השנייה והאירוניה יצאה ממקום מחבואה בתחתונים בלבד וגרמה לקהל לפניקה וריגוש זמני.

היא דנה ביחסי הערבים-ישראלים בארץ (שבשם עצמו כבר חבויה גזענות מסוימת... בקלות אפשר גם לומר יחסי יהודים-ארים... האם כל היהודים אותו הדבר בשל גזעם ולכן יש צורך להתייחס אליהם אישית בצורה שונה המותאמת לסוג דמם?). השאלה שהועלת היא האם במידה ושכן ערבי ישתכן בבית הקרוב לשלי בקהילה שבה אני שייך אקבל אותו ולא אדחה אותו מהסביבה?

פה החבר'ה בקבוצה שלי יצאו נגד עצם הרעיון שדייר ערבי יתגורר לידם מאחר ולפיהם "זה לא בטיחותי וזה עלול להוביל לטרור".

מדהים שכל ערבי הוא מחבל... ואני חשבתי שגזענות זה הדבר שאתה רק שומע עליו בעיתון הבוקר.

כנראה שמסיבות תרבותיות האתיופים מקבלים יחס של "שווים" במידה מסוימת בחברה באזורים מסוימים בזמן שזכות זו לערבים נשללת לחלוטין.

ערביי ישראל הם אזרחים שווי ערך ובמידה ולא נתייחס אליהם ככאלה הם יחפשו חברים אחרים שכן יקבלו אותם לדוגמה... מעצמות אירופה שיעזרו להם להשיג את זכויותיהם דרך מדינה או ארגוני הטרור.

וכאן זה לא נגמר, לאחר מכן חזרנו לקבוצה הגדולה והיה עלינו לייצג בעיה חברתית גדולה בעינינו בחברה הישראלית שמיוצגת על ידי עיתון שרלוונטי לתקופה האחרונה.

בתור אחד שמודאג מכך שהמשטר שלנו יוצר חוקים אנטי דמוקרטים (שיפגעו בימין ובשמאל בעתיד במידה ויחמירו בארץ בהתחשב בכך שהם לא ייתנו לאף אחד מאותם צדדים את הזכות להביע את דעתו) הבאתי כתבה על החוקים החדשים בבית המשפט.

עוד לפני שפצחתי את פי אחד מחברי הקבוצה הקטנה הביא חיזוי מדהים לגבי הכתבה שלי והסביר לכולם שזאת בטח כתבה אל ענת קם. מדהים! לבחור כנראה יש כוחות על עם קליטה משובשת כי הוא היה ממש קרוב לגלות את הכתבה שלי.

אם הוא רק היה יודע את הסוד הקטן שאני לא תומך בענת קם ובעיני מה שהיא עשתה זה פסול אז אולי הוא היה מצליח לנחות בול על הכתבה.

והנה עוד פאק בחברה הישראלית: מה זה הקטע הזה שהיום פעילי שמאל מצטיירים כסוצאליסטים, מחבקי עצים, פציפיסטים, שונאי מדינה שרוצים לראות אותה מתמוטט? מה זה הסטיגמטיות הפגומה והמפגרת הזאת? איפה היכולת לעבד מחשבה אחת מקורית שלא מבוססת על ציורים שאנשים אחרים שכנראה רוצים למכור לך רעיון ציירו עבורך?

אחריי באה עוד מישהי שהביאה כתבה על איסור התרומות מארגונים בינלאומיים ואז הגאון המהולל של הדור, מנתח התרבות והחברה הגדול בעל שני תארים בפסיכולוגיה פצח במשפט שגרם לי לרצות לקחת את הראש שלי ולדחוף אותו לשירותים עמוק עמוק בכדי לא לשמוע או להרגיש את החרא שהוא מציף אותי

"מחקרים מראים שארגוני השמאל ממומנים על ידי ארגוני טרור!"

וואו, מדהים, כותרת שאפילו מנחם בן לא היה מסוגל לכתוב אם הוא היה רוצה ליצור עוד כתבה מטומטמת שמדגישה את אסכולת הפילוסופיה שלו של "אני לא השלמתי בגרות ובכל זאת אני מרגיש שיש לי את היכולת לבקר נושאים מדעיים כי אני גאון מהולל ויפה" וכדי ליצור עוד שורה של ארבע מאות טוקבקיסטים שמנסים לדחוף קצת היגיון וידע למוחו החלול.

והנה הבעיות שלי עם המשפט הזה:

א) קודם כל הוא השתמש ב"מחקרים" שזה דבר שמעצבן אותי כל פעם מחדש לשמוע.

ברגע שאדם אומר ש"מחקרים אומרים" הוא מקבל את הזכות לפלוט כל דבר שעולה בראשו גם אם הוא לא יודע

מה זה מגזין Nature, איך עובדת השיטה המדעית ואפילו באיזה תחום נושא המחקר אמור להיות במידה והוא היה מתפרסם בכתב עת מדעי.

אז לא אנשים, מחקרים לא מראים שכשרות זה בריא, שברית מילה תציל אותכם ממחלות מין יותר מאשר הקונדום הפשוט ושצום זה בריא.

אם אדם רוצה לטעון טענה בעזרת "מחקרים" אז שיביא את אותם מחקרים שלו ואז יבסס את דבריו עליהם.

אם אין לו מחקרים הוא מוזמן לדבר בווליום יותר נמוך כדי שאף אחד לא ישמע אותו מדבר שטויות.

ב) ההכללה הגסה שלו... וזה כנראה נושא הפוסט הזה.

אחרי המפגש היה לי דיון ארוך איתו בנוגע להכללות.

אז כל ארגוני השמאל ממומנים על ידי חיזבאללה וחמאס? באמת?

ואני חשבתי שאדם בן 17 מסוגל לחשוב בצורה יותר בוגרת ולהיפטר מאותן הכללות שהדביקו כמו מגיפה את כל הילדים בגיל 12.

טוב אז חוץ מזה אין לי מה לכתוב על אותו יום,

יום מאכזב. יום מטומטם מאוד ויום שמוכיח שעצם זה שיש לך ציונים טובים לא עושה אותך מעורב פוליטית (הנה כתבה למנחם בן) ועצם זה שיש לך דעה לא מוכיח שאתה מבין על מה לעזאזל אתה מדבר או שהדעה הזאת שווה את הזמן של אנשים אחרים.

יום טוב ותהנה לקרוא איש שקורא את זה,

חוליוו