מכיף לכאב ראש

טוב אני קצת שיכור אבל אני מכריח את עצמי לכתוב את זה כי אני משום מה מאוד מחוייב למה שאני עושה פה.

האמת שבאמצע היום חשבתי לעצמי שלא אכתוב את זה. כתבתי לבחורה על דבר אחד מאוד שטחי שאעסוק פה היום וזה הספיק לי בשביל שלא יהיה לי חשק לכך. למה? כי כבר פירקתי את מה שאני צריך.

אני מניח שאם היא תהווה את מה שאני מייעד ליחסים בינינו אז אני לא אצטרך את הבלוג הזה. זה כמובן אוטופי אחושרמוטה כי תמיד יהיו דברים שאני לא מסוגל לומר לאנשים.

אבל היום התקדמתי... עוד לא חלקתי איתה דברים שרציתי לכתוב פה. רציתי לספר לה קודם על הפגישה שלי עם המפק"צ שלי בחובלים אבל לא הייתי מסוגל לדבר איתה על זה. וחבל כי זה היה יותר טוב מזה.

אני מנחש שחלק מהבעיה היא שהיא קצת מנותקת ממני. שזה הגיוני.

אני גם מאכזב את עצמי בתור תפקיד המאזין. היא ניסת לדבר איתי על חבר שלה לשעבר קודם והתעלמתי. היום היא כתבה לי האקס שלה לשעבר וכתבתי בדיחה מפגרת. לא נעים לי לדבר איתה על זוגיות קודמות שלה אבל אהיה חייב לקבל את זה אם ארצה שהיא תהיה מסוגלת לדבר איתי.

אז בוא נעסוק בדבר השטחי שרציתי לגעת בו.

יש נטייה לנשים להפגין חיבה יתרה.

בנות תמיד כותבות זו לזו בפייסבוק כמה שהן כוסיות, הן מתחבקות הרבה, הן משתמשות הרבה בתארים חיוביים. יש תחושה כזאת שנשים נוטות יותר להיות חיוביות. שזה מצחיק כי מההיכרות שלי הן מאוד שונאות. יצא לי לראות בנות שונאות מישהי רק כי היא כוסית למשל. הן רבות הרבה, מחפשות סיבה למה לשנוא אחרות וכו'. איך אפשר להיות כזה נחמד וכזה רע בו זמנית?!

אני יודע שזה סקסיסטי רצח אבל אני לא פה כדי לכתוב פוליטקלי קורקט. אני פה כדי לכתוב את האמת כפי שהיא משתקפת מהעיינים שלי.

עכשיו זה מעלה לי את החלסטרה כשבנות מפגינות עבורי חיבה מהסוג הנשי הזה.

יש אצלנו מישהי בעבודה שנורא מרגישה שהיא מיודדת איתי. כל הזמן אומרת לי שאני חמוד (בקטע של ילד חמוד) ומחבקת אותי. אני לא מבין את זה. מה את רוצה לעזאזל?

אני כמו חתול. אני שונא הפגנת חיבה לעברי. אני אוהב שנאה ומרירות.

היא דפקה לי חיבוק מאחורי הגוף. הגב שלי הזדקר כמו שהוא בדר"כ כשאני עומד לדפוק למישהו מרפק בצלעות. שרירים מתכווצים, אוויר יוצא החוצה. עצרתי את עצמי בחריקת שיניים ושתקתי.

סעמק אני שונא את זה.

הבחורה טענה שהיא נמשכת אלי. אני לא חושב.

גם אם כן, לא הייתי מסוגל לעשות עם זה כלום. אני מתאמץ עכשיו לחבב מישהי אחרת. למה מתאמץ? כי זה לא בא לי טבעי. אני מנסה לשכנע את הרגש להתלהב ממישהי שהמוח מתלהב ממנה בזמן שהוא כמו מטומטם מסתכל על מישהי שהמוח שלי אומר לו כבר כמה חודשים לא להתקרב אליה ככה.

הבחורה ההיא חכמה, נראית טוב, דעתנית, רוסיה ו! פמניסטית! שזה נשמע מוזר שאני מתלהב מזה אבל העובדה שהיא פמניסטית אומר שהיא ממש חריפה ודעתנית.

באופן כללי פמניסטיות זה רע לי. אני צריך ללכת על קצות האצבעות איתן כדי לא לפגוע על עיקרון יסודי ולגרום להן להשתלח עלי. אבל זה בדר"כ סממן לדברים ממש חיוביים אצלה.

אז מה הבעיה אצלי?

חשבתי על דברים שמדליקים אותי בזמן שרכבתי על אופניים.

מירוץ מדליק אותי. לרדוף ולצוד אחר משהו. פיזית. באופניים עם מוזיקה בפול ווליום אחר איזה רוכב אחר או ילד או כל דבר בעצם.

כאב מדליק אותי. להתאמן ולראות טכניקה שגורמת ליריב לבכות מכאבים, לבצע אחת כזאת, לבכות מכאבים בעצמי.

דיונים מדליקים אותי. פוליטיים ופילוסופים. מציתים את המוח ומניעים את גלגלי השיניים.

אוכל טוב מדליק אותי. ממש מדליק. בקטע של לא לחשוב נורמלי בארוחה.

ספר ממש מסחרר מדליק אותי, תרגילים יפים במתמטיקה ותיכנות.

אישה חזקה מדליק אותי. כזאת שיודעת להתווכח ולגרום לי להרגיש מבוכה.

אבל, בסופו של דבר, הסיבה שכל כך קשה לי להימשך אליה מצויה בתמונה שראיתי היום בפייסבוק:

תכלס? בתכלס של התכלס?

אני מחפש אישה שלא קיימת כנראה. היא לא צריכה להיות דומה רק לאחותי. היא צריכה להיות כמוני גם. ריאלית, משוגעת, דפוקה, סרוטה וקרועה כמוני. חכמה וצינית. עם אותן בעיות הזויות שלי. 

יותר מזה היא צריכה להימשך אלי כמובן. אבל לא בקטע של הפגנת חיבה מוגזמת. לאתגר אותי. להריץ אצלי מעגלים במוח. הבחורה ההיא שיצאתי איתה פעם אחת ואני עדיין במסע שיכנועים נגד עצמי לצאת איתה בפעם השנייה לא כזאת. היא לא דפוקה או משוגעת. היא רגילה לחלוטין. זה משגע אותי.

אני פשוט אכריח את עצמי לצאת איתה עד שיצא מזה משהו.

מעניין לעניין: אני שיכור.

למה אני שיכור? כי אמא שלי נכנסה לדיכאון והייתי צריך לטפל בחרא הזה.

סעמק. אני לא אמור להתמודד עם זה. דרך ההתמודדות שלי עם דברים היא וודקה. היא לא אוהבת וודקה ואני לא חושב שזה רעיון טוב.

אז שיכרתי אותה עם וודקה. ואז התחלתי לדפוק לה ספיצ'ים ולדבר איתה.

יום חרא. גם שישי הולך להיות חרא.

אני צריך לסיים לערוך את הטקסט ולשלוח אותו בשישי לפני הארוחה. אני צריך שיבין עם מי יש לו עסק לפני שהוא מתקשר.

אני כל כך לא רוצה ללכת בשישי. אבל איזה מין אדם אהיה אם אבריז ואלך לסגור בבסיס?

אני לא ארוויח מזה כלום. סבא וסבתא שלי יהיו מתוסכלים מזה, אני ארגיש חרא ולא אהנה בבסיס. אין שם כלום בשבילי.

ואז יש את החרא עם הת"ש שאני עוד צריך לטפל בו. גם לו אין לי כוח וגם הוא כוס עמק.

אני שונא להעמיד פנים שאני חביב למש"קית ת"ש כדי שהיא תעזור לי. אני נפגש איתה בשבת. אני ממש לא רוצה. אני חייב.

הבחורה אמרה לי שאין לה בעיה ללכת לבירה אם אני רוצה.

אני ממש צריך את הבירה הזאת השבוע. הסופ"ש הזה יוביל להתמוטטות עצבים.

אני כבר שיכור.

יאיזה יום... טוב זה ממצא את עצמו

היום בבוקר רציתי למות. הייתי גמור מעייפות.

מדהים מה קפה שחור יכול לעשות לך. הפסקתי למשך תקופה לשתות כי אני לא רוצה שהגוף שלי יתרגל לקפה ואז הוא לא ישפיע עליו אז אני שותה בעת הצורך. קראתי יותר ועבדתי יותר.

נלחצתי שלא כתבתי יצירה נורמאלית הרבה זמן. אני מאבד את זה? התקופה הגיע לקיצה? חלק מזה זה שאיבדתי את המוזה שלי.
הבחורה שאני יוצא איתה תצטרך להחליף אותה אבל קודם נצא לדייט שני ואז אוכל אולי לכתוב עליה. בינתיים אנחנו מזיינים הרבה את המוח בטלפון.
אני כעת מסתמך על רגשות שלי בעניינים אחרים לכתיבה ועל הדעות שלי.
כתבתי את הדבר הלא טוב הזה בבוקר על הפייסטוס. הרעיון לא רע, הביצוע בינוני.

הסיפור מהשואה לקוח מניצול שואה שפגשתי, הסיפורים על העוני לקוחים מחוויות אישיות.

לאחרונה יצא לי הרבה להגיע לשיקולים כלכליים לא נעימים.

כולם אכלו אתמול בחוץ למשל ואספו כסף לקנות אוכל ואני לא יכולתי להצטרף אליהם.

לא היה לי גם מה לאכול בבסיס כי אין לי כסף לסופר.

התנגבתי מספר לא קטן של פעמים עם נייר טואלט בצבא כדי לא לכבס מגבת, אני מתקמצן מאוד על מזון שאני אוכל ומנסה לגרד מהפינות, המנשא שלי של הציוד לאייקידו נקרע ואין לי כסף לתקן אותו, אני מגלח את עצמי לבד בלי עזרת אף אחד כי אין לי כסף לספר, אני לא לוקח טסטים לרכב כי אין לי כסף, אני שומר על פרופיל נמוך עם כסף באימונים כי אין לי איך לשלם ובדיוק יש בעיה כלכלית באימונים.

במהלך היום נכנסתי קצת לפרץ מכות. זה כנראה הקפה והמחשבה ששיחקתי איתה מאתמול על אגרופים לכבד. ראיתי אימון קונג פו אתמול שעבדו בו חרא וממש רציתי לשנות את העבודה שלהם.

הגעתי למסקנה שהמפקד של המחלקה שלי אימבציל. לא היה לי נעים לומר את זה כי אהבתי את הצורה בה הוא לוקח את העבודה שלו ואת ההכרה הייסודית שלו בה. אבל הוא יודע לחלק כוח עבודה כמו מפגר וזה כמעט פגע בדרך שלי לעבודה ביום. הוא התעצבן עלי ואמר להם שידבר איתי מחר. שיזדיין. הייתי אחראי.

באופניים הייתי מבסוט. זה כאילו חצי אימון לב הדרך מ ואל הבסיס. במיוחד בימים שיש לי עבודה ואני צריך לטוס הביתה. הגעתי ב10 דקות לבית. זה מרשים. זאת דרך שאני עושה בחצי שעה.

התחלתי לנסות לפדל בצורה אחרת בה יותר אגן וגוף נכנס לכול תנועה. זה מאמץ יותר את השרירים אבל אני רואה תוצאות. אזור עם מד מהירות שאני בדרכ מגיע אליו במהירות של 30 קמש היום ביצעתי ב34. זה שיפור.

אני אוהב את הרכיבה כי זה מוסיף לדרך לבסיס. זה גם חשוב לעשות את הדרך בכמה שפחות זמן אז יש סיבה להשתפר ולהביא למקסימום.

אני שומע מוזיקה משוגעת בדרך וזה בכלל מוסיף.

בעבודה כתבתי את הקטע השני.

בראשי יש תמונה של אדם מיואש כשהוא מנסה לחפש את האמת בספרייה ענקית אינסופית. יושב על הרצפה בבלגן של ספרים פתוחים מיואש.

ניסיתי לתת לתמונה הזאת נפח.

רציתי גם להוציא קצת שיגעונות פנימיים שלי. הוא משוגע כי הוא מקצין רגשות שקיימים עמוק אצלי.

חשבתי גם על אומנות הלחימה שלי.

יש הליכה הנקראת פיתול. היא חכמה מאוד. אצלם אותה אולי. היא מאוד ריקודית ואסתכן ואכתוב שיש בה את החן והקושי לביצוע של בלט. אני רואה אותה בהמון טכניקות וקאטות והיא כלי שימושי מאוד.

אמרו לי מספר פעמים שאני מבצע אותה טוב. הם לא מבינים על מה הם מדברים.  אין ספק, היא ברמה לא רעה אצלי בכלל. אני שולט בה היטב באגן ואני מיישם אותה בטכניקות בצורה עוצמתית. אבל השאלה אם אתה מבצע משהו טוב קשורה קשר הדוק לשאלה האם אתה מסוגל לבצע אותה לאט מאוד. כשאתה עובד לאט אז אתה גם שם לב לאזורים בהם אתה מאבד שיווי משקל למשל בעבודה. אתה צריך לשמור תמיד על מרכז המסה בין הרגליים שלך כדי להישאר יציב. אני לא מבין למה זה אבל בפיתול זה אף פעם לא עובד לי.

זאת טכניקה שזמן רב אני מנסה להביט בתוכי ולהסביר מה הבעיה בה. איזה חלק לא עובד פה שאני מאבד שיווי משקל ולא מסוגל לסנכרן את הגוף היטב.

פיתול נשאר אניגמה בשבילי. שזה מצער כי אני אוהב מאוד את התנועה. כשאני רוצה להסביר למה אומנות לחימה זה ריקוד אני מראה פיתול.

דיברתי עם אחותי היום. כעת אעלה למחשב את הטקסט, אערוך ואשלח. זה כנראה לא ישנה הרבה. רק ייתן לו בעיטה לבטן ויבהיר לו מה אני חושב.

מסתבר שהתוכנית שלנו תהיה יותר מורכבת לביצוע. אני עכשיו בשלב מיצוי מידע. מחשבון הבנק ועל משרד תש.

אני מכיר שתי משקיות תש מלבד אלו שאצלי במשרד וקצינה.

אני מעדיף להתייעץ איתן ולא עם הבחורה כי הבחורה כנראה לא תרצה להסתכן להתערב בזה.

זה מעצבן כי אני שונא את החיבה המזויפת הזאת שאני מפגין כשאני מדבר עם אנשים שאני לא חושב שברמה שלי. מתנשא אבל נכון.

אז זה היום שלי.

לילה טוב.

טירוף אמיתי/הבלוג שלי

עומד צופה בו מוטרד. מעביר שוב את הידיים בתלתלים ונושם אותם, מחפש עוד קצה חוט במוחי.

מעביר אותן לעמוד השדרה ומעשה אותו. חושב על הדם זורם טוב יותר למוח.

מביט בשעון מתוסכל. כבר שלוש עשרים ושתיים ואני לא נרדם. יודע שלא אוכל לחזור למיטה עד שאסיים למפות עוד חלק אחד.

מרים את הכוס, מניח אותה מתחרט ולבסוף מרים ללגימה של הטיפות האחרונות. הגרון צרוד.

עייף, כואב, מותש, שיכור, מתוסכל וקר לי.

"זה לא טוב" אני זורק לבסוף לחלל השקט. לוקח את הסרטוט וקורע אותו לחתיכות.

מוציא דף חלק.

אני צריך לנתח את הצד הזה מהכיוון של התניה.

ניגש למדף פסיכולוגיה שלי ומחפש את הכתבים הקלאסיים. מתיישב עם הגב לאחד המדפים ומתחיל לקרוא. הרצפה קרה. כנראה שזה כי אני בתחתונים בלבד. חייבת להיות תשובה בין המדפים. אני חייב לסרטט אותו.

קורא ולבסוף זורק את הספר באלימות על הקיר. אני לוקח דף ריק ומתחיל לסרטט שוב. רגל, יד, צוואר לא! הצוואר לא בפרופורציות הנכונות. אני רוצה שהוא יראה מפלצתי אבל בצורה אסתטית. אני מקשקש על הדף עם המכחול וקורע אותו. פותח עוד ספר. הפעם בפילוסופיה, תפיסת המציאות. היה שפ איזה קטע מתאים. אבל אני צריך להוסיף פה קצת מהגות דקארט. אולי אפלטון?

כתבתי על זה משהו. זה פה איפה שהוא.

חסרה פה המתמטיקה כדי להבין את זה ופיסיקה. בלעדיהן שום פילוסופיה לא שווה כלום.

אז אוכל להבין מה שאני קורא בפסיכולוגיה.

מה לעזאזל אני אומר? אני שיכור.

יושב בין הספרים המפוזרים על הרצפה. מתוסכל. מצמיד ידיים לראש כאילו מנסה למנוע ממנו להתפוצץ. פתאום מגרדת לי הרגל.

אני מגרד ומגרד ומגרד. הגירוד לא נעלם.

מגרד מגרד עד זוב דם. למה זה לא יורד? למה זה לא נעלם? העור הזה.

זאת תופעה מוכרת. אני חושב ברגע צלול. הגירוד משכיח ממני את התסכול.

וממשיך לגרד. תישאר צלקת. היא תישאר לנצח.

ואני פונה לניטשה.

בין לבין חמק באיזו שהיא צורה לייבניץ והוק בין הספרים.

יושב לכוד בכלא של הידע והמחשבות שלי. מדפי הספרייה לא מאפשרים לי לברוח. כמו חומה.

חסרה לי המוזה. מישהי שבעזרת אוכל לעשות את זה.

ופתאום אני מרים את הראש.

דף ריק.

יש לי. אני מתחיל לסרטט עם עיפרון. כן זה הגיוני. זה עובד. הוא יפיפה. לא, הקו לא כך. כן, יותר עגול. גוף פיזי מושלם אבל מבט מבולבל בעיניים.

סיימתי. הוא נגלה בפני.

אני ערום לחלוטין.

בדיוק ככה רציתי אותו, אני חושב לעצמי.

אני לוקח את הציור ומתייק אותו. מביט על הדרך ביתר הציורים שלי. של עצמי כולם. נרקסיסטי לחלוטין.

חולני מאוד. אבל אני חייב להסתכל. אני נרדם על הכורסה. לילה מוצלח.

עלובי החיים

אני הפייסטוס בנו של זאוס. התהלכתי בעולם בני התמותה ובאולימפוס והמסר שלי פשוט: צרות החלשים גדולות מצרות העשירים ויש להם פחות כלים להילחם בהם.

בשואה זה נגלה לפני לראשונה. נקלעתי למחנה השמדה בקץ המלחמה. בכל זאת, אדם מכוער ושבור  כמוני היה האויב הגדול ביותר לתורת הגזע.

הובלנו בשלג הכבד לשום מקום. מחכים שכל אחד מאיתנו יצנח מטה וימות. אבל לא נפלנו מהר מספיק ובעלות הברית התקרבו ועמדו לעצור את ההשמדה. צריך לחסל אותנו מהר יותר.

חטבנו עצים, בנינו מתקני תלייה.

"אתה ואתה!" החייל הצביע עלי ועל יהודי נוסף ונבחו פקודות בגרמנית נוקשה. כמעט מנותקת, חסרת רגש או אנושיות. אתה צריך להתנתק כדי לעבוד עם יהודים.

לקחנו שלושה חברים לתלייה.

כרחנו את החבל סביב צווארם. אנשים שהבינו שזה הסוף. הם לא יכולים לעשות את זה קל עלינו. הם חייבים להביט במבט מלא תחנוני רחמים.

ראיתי את היהודי השני מבולבל, מפוחד, לא יודע מה לעשות. אם יהרוג אותם הוא יהיה רוצח. אם לא הוא יהיה הנרצח.

בעטנו בבולי העץ עליהם הם עמדו. הם פירכסו מולנו. הוא התאפק לא לבכות. לפעמים זה יותר פטתי מאדם בוכה.

שנינו שרדנו. הוא איבד את עצמו. לא יהיה מוסרי אף פעם. תמיד יהיה לו אות קיןת הוא רוצח.

חזר בתשובה, שם כיפה, ביקש רחמים מהעולם ובכל זאת לא סלח לעצמו.

עוד נפגשנו אחרי. תמיד חיבקתי אותו ואמרתי לו "הם מוחלים לך" אבל הוא לא האמין לי.

ככל שאתה נמוך יותר במדרג כך הדילמות שלך קשות יותר. להיות חיה או אדם? לשרוד או למות?

לבסוף אין מה לעשות וכדי לחיות אתה צריך להתנתק. לאבד כל טיפת מוסריות למען הישרדות. לאבד צלם אנוש.

ובתקופה אחרת, קשה פחות, חייתי ברחוב מהיד לפה.

לגנוב? לחמוק פנימה לתוך אוטובוס, לקחת לכיס פיסת לחם כשהמוכר לא רואה. להתחנן? תרומות, נדבות, טובות. אתה מכיר את המילים האלו טוב. כאילו מודע לכך שנכשלת כאדם וכעת אתה תלוי באחרים.

לבגוד? לשקר לחבריך, להבריח מזון בלי שידעו.

הכל כדי לשרוד. כדי לאכול עוד קצת.

כמה קל להיות אל, מלך, אציל. כמה קשה להיות אדם פשוט.

והדברים התאזנו ומצאתי בית. השיקולים המוסריים הכבדים הפכו להיות שיקולים כלכליים.

לאכול כל פירור, לא לקנות מאכלים טובים, רק את הזול ביותר. להתייבש אחרי מקלחת בעזרת נייר טואלט כי כביסות למגבת זה יקר. לצוד את המילה "חינם". מילה שגורמת לך לטיפת רווחה.

האם שווה לשלם עוד פרוטה בשביל יותר טוב? כמה עוד אוכל לסבול כדי לחסוך?

ובהר אולימפוס הכל שונה. אם אתה רוצה לעשות טוב אתה לא צריך להסתכן בחייך, להימנע מעוולות מוסריות, להיות מורעב או חולה. פשוט לתת. וכשזה כל כך קל לתת אתה כבר לא רוצה כל כך לעשות את זה.

אתה כבר לא רואה את החולות מהר אולימפוס. צוחק עם האלים האחרים ואוכל אמברוזיה.

אבל תמיד אהיה הפייסטוס הצולע. תמיד אזכור את הקושי שעברתי ואת הצלקות שספגתי. את העוני, הכאב והקושי. הוא בנה את מי שאני. שינה אותי. הפך אותי להישרדותי.

לעולם לא אצליח לחיות כמו העשירים.

לבקשת הקהל: דיכדוך P:

Well someone told me yesterday

That when you throw your love away

You act as if you just don't care

You look as if you're going somewhere

But I just can't convince myself

I couldn't live with no one else

And I can only play that part

And sit and nurse my broken heart

Now no one's knocked upon my door

For a thousand years or more

All made up and nowhere to go

Welcome to this one man show

Just take a seat they're always free

No surprise, no mystery

In this theater that I call my soul

I always play the starring role

יום משעמם ושגרתי.

אבל הנה משהו מעניין מהיום הזה, כתבתי סטטוס כזה:

"חברים יקרים לקרייה, אני מרגיש שחשוב להבהיר את זה,
אם לא העברתי איתכם למעלה מחמש מילים, זה לא לגיטימי לומר לי "מה הולך אמיגו?" ולטפוח לי בשכם או לחילופין "אה חורחה?".
אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה השם שלכם ולא מבין מה זאת הקרבה הזאת שאתם מרגישים אלי.
שהשטן ישרוף את הנשמה שלכם ואז ישתין עליכם."

.כן... תגובה קצת חריפה לטפיחה על השכם.
עליתי לגג של המפקדה והסתכלתי על הנוף התל אביבי. חשבתי על מה שכתבתי שם. אזור נורא טוב למחשבות זה. כשאני חושב על הסטטוס הזה, נבנה לי משהו לכתוב לפה. הבחורה כתבה שמשני הטקסטים הקודמים שלי אפשר לחשוד שאני אדם אופטימי ומאושר. חייכתי, יש לי קצת כתיבת חרא לעשות.
זה לא משנה משהו אחד חשוב: אני שמח עכשיו. אולי אפילו מאושר. דברים הולכים בכיוון שאני רוצה. אני מנווט אותם לשם.
חוץ מזה, קשה שלא להיות מאושר כשבמקביל לאסאמאס ממנה קיבלתי אסאמאס מאחותי שבו היא שואלת מה אני רוצה שהיא תבשל.

אז הנה זה:

בכללי הרבה אנשים עוברים לידי במסדרון, מחייכים, שואלים מה נשמע, מנסים לצחוק איתי ואז ממשיכים בעבודה שלהם בלי שאני אפילו יודע מי הם לעזאזל (חורחה זה כינוי שחצי דבק בי חצי אני הדבקתי, מין מותג כזה שנוצר לי).

אני עד כדי כך מושך אלי אנשים? אם כן, במה זה מתבטא? אם לא, וזאת תגובה נורמטיבית של בני אדם, למה הם עושים את זה?

למה הם עושים את זה גם דווקא עכשיו?

התגובה החריפה שלי לזה כנראה נובעת מכך שבמשך משהו כמו שתיים עשרה שנה (תחילת יסודי) הרגלתי את עצמי לסביבה מנוכרת ושונאת. שנאו ביסודי, שנאו בתיכון. אנשים היו מגעילים זה לזה כדי להרוויח נקודות פופולאריות, הנמיכו אנשים לידם, העליבו. הם נהנו מזה.

הייתי רוצה לומר שאני ג'ון בריון ושמתי זין על זה, אבל זה נכנס אליה ופגע בי חזק.

הייתה תקופה שחשבתי שאני חסר ערך. לא חכם, לא טוב עם אנשים, לא ספורטיבי, לא מוצלח.

נתליתי על ההצלחות שלי כדי להראות לעצמי שהם טועים.

זה החלק שנפל לכתב בסופיה.

השתמשתי בציונים, בחברים שכן רכשתי (והמשכתי להחזיק בהם למרות ששנאתי אותם בשביל זה), באימונים שלי, כדי לומר לי שהם פשוט טועים.

הם כמובן טעו. הם אנשים קטנים. הקטע המצחיק הוא שגם אז ראיתי כמה קטנים הם ובכל זאת נתתי לדברים שלהם להשפיע עלי משום מה.

שנאתי את התיכון. גם ברגעים הכי חרא שלי בתקופה האחרונה, הרגשתי הרבה יותר טוב מבתיכון.

שנאתי את האנשים, את תחושת הבינוניות שאופפת אותו, את העובדה שזה מתיימר להיות מוסד חינוכי ובכל זאת מרוכזים בו אימבצילים קטנים.

הדבר היחיד שאהבתי בתיכון הוא את חמד"ע. אבל זה לא תיכון. זה לא נושק לרמה של התיכונים בארץ.

איזה מטומטם החליט שזה טוב וחיובי להתעלם מההבדלים באיכות של תלמידים מוצלחים ומחורבנים. מבחינת יכולות שכליות, חינוך ותרבות. אתה מקבל בזה מערכת חינוך שלא מעודדת את המצטיינים להצטיין ונותנת לגרועים לגרור את הטובים לבינוניות.

רק רע יכול לצאת מזה שאתה לא אומר לילד מטומטם שהוא מטומטם, לא מגנה ודוחה ילד אלים ועוד אומר לו שהוא יכול להיות עורך דין או פרופסר כשיגדל. לא כולם יכולים להיות רופאים. שכבת ההי טקיסטים והמהנדסים נתמכת על ידי שכבה של מנקי שירותים, חקלאים ומכונאים.

אני בעד עידוד השכלה למי שרוצה. פשוט רוב התלמידים לא רוצים השכלה. יש נטייה לטיפשים לא לרצות גירויים חדשים של ידע. וזה בסדר. צריך לתת להם מה שהם רוצים. עבודה סוג ג' ובידור רדוד ומטופש כדי להשקיט את המוח שלהם בערב כשהם חוזרים לפרחה מהתיכון שהם נישאו לה.

מי שרוצה וטיפש יוכל ללכת ולהוציא ציונים סבירים, יכולים להציע גם לתלמידים פרויקטים שונים שיעזרו להם (כמו שמציעים בחלק מהמקומות בהיקף נורא מצומצם).

מי שלא רוצה וטיפש (ואפילו יותר גרוע, אלים) צריך לשלוח פשוט ללמוד עבודה פשוטה. 

לא באמת לומדים במערכת החינוך. ההספק של מערכת החינוך בתחת.

זה מה שאהבתי בחמד"ע. זה מוסד שמודע להבדלים ונותן לטובים את הטוב. זה מוסד שבאמת מחפש לטפח השכלה.

זה גם מה שאהבתי כשלמדתי לפסיכומטרי. כל מי ששם בא לשם כדי להוציא ציון טוב. כדי באמת ללמוד. הם לא שם כי מכריחים אותם. אז באמת לומדים.

בפסיכומטרי גם מפרידים בין רמות בלימוד בין הטיפשים לבעלי היכולת. הטיפשים מקבלים תמיכה רבה וחוזרים על החומר, את החכמים מעודדים להוציא את המקסימום.

איך הפסיכומטרי עובד בכזאת יעילות בזמן שמשרד החינוך מתפקד כמו ילד שחצו לו את המוח?

אני זוכר את טקס סיום התיכון וטקס סיום חמד"ע. בראשון, אחרי מחזה מהפכני ביותר בעולם התיאטרלי שיפרוץ גבולות חדשות של טימטום בו סבא וסבתא שלי צפו איך נערה בתיכון נמרחת על כיסא כמו חשפנית או זונה, כל אחד קיבל תעודה. חשבתי לעצמי, אם הם מקבלים את התעודה הזאת, כמה כבר שווה החרא הזה? אנשים בינוניים כל כך וכל כך טיפשים הצליחו לקבל אותה בלי שעשו שום מאמץ.

ואז היו את פרסי ההצטיינות על ממוצע גבוה. מאחר ויש בונוסים מטורפים ואין התחשבות ברמת הקושי, אתה רואה המון דפרים מקבלים תעודה על ההצטיינות שלהם במקצועות הגיאוגרפיה, האוננות השכלית ושלוש יחידות מתמטיקה (אתם יודעים... המקצוע בו הציון המקסימלי הוא 150, כאילו צועקים לך שאם אתה נכשל פה אתה באמת כישלון של בן אדם). ככה מעודדים בינוניות על ידי מתן תעודות מיוחדות לאנשים שלא מגיע להם, כאילו לומר להם שהם שווים משהו והם מיוחדים כשבפועל הם עוד גוש של זבל שיצא מחור של אישה מיותרת. היו מצטיינים שהיו ראויים לזה כמובן. פשוט מעטים.

בחמד"ע היה שונה. נתחיל בזה שהבנות לא התלבשו כמו זונות, הטקס לא היה מגוחך לחלוטין והנואמים דיברו בטוב טעם. המצטיינים היו... מצוינים.

זה טקס שהרגשתי גאה לקבל בו תעודה.

אם כך, אפשר להבין למה שנאתי את התיכון. זה היה ריכוז של עדר נערים מפוצצים בהורמונים שרובם לא באותו דף כמו שלך (או אפילו ספר) שאתה תקוע איתם בכיתה אחת בלי שום דבר שאתה יכול לעשות.

נהגתי להסתובב עם מעגלים חברתיים מחוץ לבית הספר.

היו לי חבר'ה ממד"א (יענו ילדים מתיכון אליאנס), רוסים, מעגל בנות קטן שאיך שהוא הגעתי אליו, הידידה וסטלנים. אלו היו המעגלים שהסתובבתי איתם. היה לי גם מעגל מבית הספר שאיתו העברתי את התיכון. כתבתי עליו גם. לא בוגרים וכו'. לא באמת התעניינתי במעגלים האלה. יצאתי איתם כדי לומר לעצמי שאני מסוגל לנהל קשרים חברתיים אם אני רוצה וכדי להתאוורר פעם במאה שנה ואולי להשתכר קצת. בפועל, יותר מפעם אחת, חזרתי הביתה עם תחושת אכזבה. אני לא שייך ליציאות החברתיות האלו. אני מכוכב אחר.

לבסוף היו חבר'ה מתנועת הנוער שלי שגם בהם לא התעניינתי.

זה תמיד היה לי משונה שבתיכון אני כל כך לא במעמד טוב ואילו באותם מעגלים אני מסמר.

הבחורה הראשונה שיצאתי איתה הגיע מהמעגלים האלו. בחיים לא הייתי מסוגל לצאת עם מישהי בתיכון עם המעמד שלי בו (למרות שהצעתי לידידה והיא תמיד חיבבה אותי בו), אבל בחוץ? הייתי מישהו אחר מוצלח יותר.

סיפרו לי פעם שאני טעם נרכש. שאני נראה רדוד ורועש אבל כשמקשיבים לי באמת רואים שאני חכם, מצחיק ואמפטי. אבל משום מה אני לא מוציא את זה.

המסיכה עשתה הרבה נזק כפי שכתבתי. היא מצחיקה אותי אבל גורמת לאנשים חוסר נוחות גדול.

אבל זה לא רק זה. מי שסיפר לי את זה לא ייצג את רוב החבר'ה בתיכון שלי. אני שנאתי את רובם כי הם היו אנשים דוחים. מעטים מהם התחברתי אליהם והיו מעניינים. הרוב היו בני אדם פשוטים. עם פחדים אנושיים, התנהגות אנושית ומחשבות אנושיות.

פועלים מיצרים בסיסיים. אולי קצת יותר מורכבים. לא ידעתי כמה בסיסי ופרימטי אפשר להיות עד שהגעתי לקורס מנוענים.

אז למה בצבא מחייכים אלי?

ייתכן שזה נובע מכך שאנשים התבגרו ויצאו מגיל ההתבגרות. אין להם את הצורך שמטפחת החממה של בית הספר לדרוך על אחרים.

ייתכן שהשתניתי. אני ממש לא חושב שעד כדי כך השתניתי. האדם אותו האדם. הסרתי את המסיכה, אולי זה פקטור בנושא.

כשאני חושב על זה, זה לא רק בקרייה. אנשים בחובלים חיבבו אותי. שנאתי לא מעט מהם כי הם היו שמוקים צהובים ורבתי עם אנשים שחיבבתי שם מאוד כי אני מתאים לחברה אנושית כמו קפוצ'ין בוגר בבית, אבל הם חיבבו אותי.

גיליתי שעד היום הם מדברים עלי שם.

הם צחקו מדברים שעשיתי.

הם אהבו דברים שאמרתי.

הם נסחפו אחרי הטעם שלי.

הם פשוט חשבו שהוא לא מתאים לעבוד איתם.

אולי זה קשור לעשייה שלי בקרייה ולעובדה שאני נחמד שם.

אם זה הדבר אז אני רוצה להיות שמוק רק כדי לגרום להם להבין שאני לא עובד, מחייך ונחמד בשבילם. אני עושה את זה כי אני מקצוען ומקצוען שעובד נעים הלכות לאנשים שהוא משרת.

אבל כוס עמק, מה אכפת לי? פשוט תהיה מבסוט מזה, זה עדיף על זה שישנאו אותך.

זה רק מעצבן שעוצרים אותך במהלך היום בשביל שיחה מיותרת חסרת תכלית.

עוד דברים על פרק היום ^^

אני מסיים בקרוב את Guns, Germs and steel. ספר מרתק באמת. קצת מגזים בעיני אבל מרתק.

אגיע למחשבות עליו כשאסיים.

אני רוצה גם לתקוף את שאלת הדתות וגם אליה אגיע איתו.

אני עוד חייב לכם (שני אנשים חיים, אוגר ממש חכם והבחורה) ולעצמי את היצירה על התקופה. אגיע אל זה.

נותרה לי אחותי ואז אני שולח לאבי את הקטע.

היה אימון חרא היום. הוא התחיל טוב. עוד פעם טכניקות לבחינה, למדתי דברים חדשים, שיפרתי דברים מסוימים.
אני עובד היום הרבה על שומן נוצ'י. כביכול מדובר במתקפה מאוד פשוטה. החלטתי להביא אותו לרמה גבוה. זה סינכרון בין הנשימה (כניסת אוויר בהרמת היד, הוצאה עם ההנפה עד שלא נותר אוויר בסוף), ההליכה קדימה (שנעשית תוך כדי שמירה על מרכז המסה בין הרגליים כך שתשאר יציב), הרגל האחורית (שצריכה להגיע עם סיום המתקפה לקו שלך) וכמובן היד.
זה חלק מתרגול הליכות. נעים מצד לצד תוך כדי ביצוע המתקפה. אמנם זה בא מאייקידו אבל גיליתי שזה משפר מאוד את הקראטה שלי גם. תחליף את השומן נוצ'י באגרוף ותקבל את אותו קונספט. אגרוף מהיר.
מה שהפריע לי היה הבחור שמחפש תמיד איך לתקן את כולם סביבו. הוא נדחף ומעצבן ומשגע אותי. למזלי יש לי הרבה סבלנות בזמן אימון. בשלב מסוים פשוט התיישבתי, הנחתי את הג'ו שעבדתי איתו מולי, נשמתי, הפניתי אליו מבט של מושין כשהוא הסביר וחיכיתי שיסיים. אחרת הייתי מנסה להרוג אותו.

אז זה היום שלי. ממוצע לחלוטין.
לילה טוב אנשים

יום חביב ביותר

אני זוכר את הפעם הראשונה שממש התעפצתי.

זה היה בתקופה של סיום בית הספר. מעט מאוד שיעורים. התאמנתי המון. בימים של אימונים אני חוזר הביתה ב11 ומסיים להתארגן לשינה כולל עבודות אחרונות ב1:30 עד 2:30

אפשר להבין אם כן למה הייתי עייף. כל יום התאמנתי וכל יום ישנתי מאוחר.

לצד זה שלמדתי הרבה.

פשוט התחלתי באמצע השיעור לעצום את העיניים ולהירדם.

לא יאומן.

זו הפעם היחידה שזה ממש קרה לי באותה תקופה.

באמת הייתה תקופה מדהימה. משם עד לתחילת הצבא.

בהדרגה זו הפכה לתקופת ההתנזרות הגדולה שלי.

הימים שלי היו מורכבים מאימונים, גלישת גלים ולמידה בפיזיקה מורכבת.

זה מצחיק, אני לא סובל את הים. החול, הערסים הרועשים, השמש. אבל כשאתה נמצא עמוק בים, לבד, זה שונה לחלוטין. זה אתה מול הים. והים הוא בן זונה שאוהב לבעוט בך. כמעט כמו חבריי לאימונים.

אני זוכר שהגעתי לשיעור פיזיקה בתקופה שיחסית הפסקתי ללמוד עם שן שבורה מאגרוף שקיבלתי. המורה שאל מה קרה לי ואמרתי עם חיוך שנפלתי במדרגות. לא נראה לי שקנה את זה.

הייתי שבור אבל חזק ופעיל.

והנה הפואנטה: אני מזדקן? כי קמתי היום בבוקר אחרי אימון והייתי שפוך. נרדמתי פעמיים באמצע היום כשקראתי ספר. היום הייתי קרוב מאוד לשבירת שיא אישי בקפיצה על חבל ואז כאב חזק שיתק אותי ברגל.

זה לא הגיוני שאני מזדקן. זה לא הגיל. אז למה אני לא מסוגל לעשות את זה כמו שהצלחתי?

אולי זה כי אני כבר לא רגיל לשבירה הזאת.

אולי כי הפסקתי לשתות בצורה סדירה קפה.

אני לא אוהב את זה.

נעבור לדבר החשוב השני בסדר היום: אני סוף סוף מודיע למשרד תש. אחותי נתנה לי את האור הירוק. עכשיו רק מתכננים את זה. עוד שבועיים אני חוגג יציאה לחופשי.

אני כל כך שמח. סוף סוף החיים מתעצבים שוב.

אמשיך לעבוד כשזה יסתיים. כתבתי כבר שלא יקחו את הכסף שלי אבל אשתמש בו בעתיד. גם אתרום חלק ממנו. אשקיע חלק אחר. חלק נוסף ישמש לבניית חיים בחול. החלק האחרון ללימודים.

בפועל אני עושה את זה כי זה מבגר אותי.

אני גם רוצה שאחים שלי יסתמכו עלי יותר כשהם יצטרכו כסף ופחות על אמא שלי. אני גם רוצה פחות להסתמך עליה אבל כעיקרום אני במלא משקיע פחות כסף ממחוסר בית.

אני ואחותי סיימנו את הריב בינינו בצורה די פשוטה. שמתי לב לאחרונה שריבים בינינו הם פחות התנגחות. זה כי אנחנו מבינים זה את זה ואיפב השני נפגע. שנינו מבוגרים. אין צורך להתנגש כשאפשר להבין ולזרום. ושנינו ממש אגו מניאקים אז זה שונה.

אתמול חזרתי מהאימון והיה שקט בבית. כולם ישנו. סוף סוף. זה טוב כי זה אומר שהלימודים התחילו ואיתם תהיה יותר מסגרת לאחים שלי. זה יותר בריא להם.

הבחורה. כעת שהסדרנו דברים בצורה שאני מרוצה ממנה והיא מרוצה ממנה, עכשיו הגיע הזמן להסדיר את כמות האינטרקציה שלי איתה. בכלל לא? הרבה?

המחשבה שלי היא לעשות כמה שעושה לי טוב. לסמס לה כמהשאני רוצה, להיפגש איתה כמה שאני רוצה וכו.

בפועל זה קו שהתחלתי עם מסיבת יום ההולדת. בנסיבות אחרות זה רעיון מזעזע. בתור ידיד זה קלינצ'י רצח ובתור מישהו שמתחיל איתה זה לא יעבוד וזה מטומטם.

לי היה כיף ומצחיק לעשות את זה ולראות שזה עושה לא כיף ומצחיק. זה פשוט כמו שזה נשמע. אני מניח גם שזה הקו שעובד הכי טוב. לא לחשוב מה זה יגרום או איך זה יראה, פשוט לעשות כי אני נהנה לעשות את הדברים האלו איתה.

החשש שלי הוא שזה לא יתאים לה.

מקסימום היא תאמר משהו שזה מפריע לה.

יש לי יצירה על התקופה האחרונה בראש. התקופה הקשה שעברתי. אכתוב אותה כנראה. מפרספקטיבה של אחרי. אולי רצוי לחכות קצת כדי לראות כמה המצב השתנה ואיך הוא נראה עכשיו.

ואז יש טובה גדולה שאני עושה למשרד תש. משקית תש ביקשה ממני אותה. בתאכלס זה קצת ניצול. וכשאני עובר בין קרשים, מרים וקודח אני חושב לעצמי למה לעזאזל אני עושה את זה?

התשובות סיפקו אותי. אני אוהב לעזור, אני מקבל בדרכ תגמול על התרומות שלי, הן שומרות אותי פעיל ועובד ואני לומד מזה. מהעבודה הזאת למשל אני מתרגל חיתוך עץ ונגרות בסיסית.

יש טובות בהן אתה לומד יותר.

אני שמח ללמוד עבודה. את המאקיוורה שלי למשל בניתי יחד עם אבי. זה היה חתיכת פרויקט.

אז זה היום שלי.

לילה טוב

איזה יום שמח לי היום

טוב, היה יום מעניין מאוד.

הוא התחיל חראגיל. התעוררתי בבוקר, התגלחתי, נסעתי לבסיס. כל המרכיבים השיגרתיים.

החלטתי לעשות משהו ייחודי: לחגוג לבחורה יום הולדת. כאילו זה לא יום הולדת שלה. אבל היא הייתה מדוכדכת שבוע שעבר ואני הצקתי לה גם במקום לעזור לה.
במידה והייתי רוצה להתחיל איתה זה רעיון רע במיוחד. אסור לתת לנשים מתנות שאתה לא בקשר איתן. זה גרוע כמו לבשל לנשים שאתה לא בקשר איתן. אבל על הזין שלי. אני לא מחפש אותה ככה ולא רוצה אותה יותר. אדאג גם שהקשר בינינו לא אהיה... ידידי (רק מהמילה הזאת אני מקיא על הרצפה דם, קיא וגוש שחור של שנאה עצמית) אלא יזיזותי D: או הדבר השני שחפרתי עליו קודם... אתם יודעים וכו'.
חוץ מזה שזה היה אמור להיות מצחיק ואני בעד להצחיק אנשים שאני מחבב.
אז קניתי לה בירה ממש טובה (או מצאתי אחת במקרר אתמול ברמת אביב), עטפתי אותה בעטיפה יפה (של עיתון השבת), כתבתי לה ברכה יפה (שלא יאנסו אותה כושים, ואז אחרי שהיא צחקה הופכים את זה וכתוב שם משהו מתוחכם שכזה שגורם לחייך ולהרגיש טוב עם עצמך), הכנתי לה עוגה (מאפין תפוחים שמצאתי בבית שלי), קניתי לה נרות (2 זיקוקים מהבית קפה!) ויצאתי לדרך.

בחלק הראשון של היום עבדתי הרבה.
הגעתי לבסיס וגיליתי שהמקרר של המשרד שלנו ריק. אחלה דרך להתחיל יום.
הבחור שאני מחבב במשרד כי הוא עובד רציני ומתכנת לא הגיע היום, עוד אחלה דרך.
קיבלנו עבודה על הבוקר. אני לא אוהב לדחות דברים. לקחתי ציוד ועליתי לעשות אותה. סיימתי. נתנו לי עוד עבודה באותה קומה. סיימתי. התקשרו אלי ונתנו לי ביליון עבודות. יצא שסיימתי את רוב העבודות שהיו למשרד שלנו לבד.
האמת לא היה לי בעיה, נהניתי מזה.
כעיקרון הייתי אמור היום לחשוב טוב טוב על אבא שלי ומה שאני אומר לו אבל יותר טוב להדחיק דברים ^^
ואז התעצבנתי על עצמי שאני מתמודד איתו על ידי ההתעלמות הזאת. ואז פשוט המשכתי לעבוד וזה הפסיק לעניין אותי.
אין ספק שהייתי עצבני. יש סרט ממש טוב שהופיע לאחרונה בשם mal vita שמדבר על מאפיונר בפנסיה. משהו חכם שהם עשו זה להראות אותו מדבר כמו אזרח מן השורה עם אנשים מעצבנים ואז מה שהוא עושה להם בראש החולה שלו כדי להתמודד איתם. הסרט מצייר מאוד טוב את איך שאני מרגיש כל פעם שמישהו מעיר לי הערה מעצבנת בעבודה.
"לא כדאי שתעבוד יותר חכם?" דוחף לה דיבלים לתוך העיניים עם פטיש.
"למה אתה עובד עם קרשים? עוד לא ל"ג בעומר חעחעחע" נותן לו אגרוף משתק בעמוד השדרה ואז מביא אותו לחניקה ומפיל אותו לקרקע.

הכנתי לעצמי לארוחת צהריים סנדוויץ' טוב, התיישבתי לקרוא ספר במקום לחשוב עליו, ירדתי למטה.
בדרך לשם הגעתי למסקנה שהבחורה מנסה להתחמק ממני. זאת הייתה התחושה שלי.
לא יודע אם זה רעיון טוב לעשות לה מסיבת יום הולדת או לא במצב כזה. יאללה על הזין שלי, נעשה.
במשרד הגעתי למסקנה שאני באמת עצבני. ממש עצבני. על הקטע עם אבא שלי. הוא העסיק את המחשבה שלי בדיוק ברגע שלא עשיתי כלום. חבטתי בדברים שהיו לנו במשרד. לבסוף לקחתי דפים ועליתי למעלה.
יש פינה של דשא בבסיס שאני אוהב לכתוב בה. שקט, רוגע, ריק מאנשים. החיסרון היחיד הוא שזה מול החלון של המשרד של הבחורה ויש שם בכללי הרבה אנשים שמסתכלים עלי מוזר.
אבל הייתי צריך לכתוב את זה.
אז כתבתי.
זה טקסט חשוב. זה טקסט שיצא לי כל כך מוצלח ואני גאה בו. הוא משקף בדיוק את מה שאני רציתי לומר לו.
אני אפרסם אותו פה ברגע שאשלח לו אותו.
שלא כמתכונן הוא מורכב משלושה שכבות של מודעות. בחלקו הראשון אני כותב בצורה לא מודעת כלל, בחלקו השני יותר מתחבר למניעים של ההתנהגות שלי בזמן האחרון ובאחרון ממש נכנס לעובי הקורה.
לא יכולתי לעשות את זה בלי הבלוג הזה. הוא אפשר לי לכתוב בכנות.
מישהו אמר לי פעם כך: פסיכולוגים קיימים כי אנשים לא מודעים לסיבות שהם עושים דברים.
הם צריכים פסיכולוגים שיסבירו להם למה הם בוחרים לדבר כך ולא אחרת, למה הם נמשכים לה ולא לחברתה, למה הם מתנהגים בצורה שהם מתנהגים.
גם אני הייתי כך. השתמשתי בפסיכולוגיה כדי להסביר לעצמי את עצמי, אז באייקידו ועכשיו בכתיבה. אפשר לומר שזה שילוב של שלושתם. זה עובד לי מצוין.
חסר לזה שזה לא יעבוד, אין לי כסף לפסיכולוג או אפשרות ללכת לאחד ויש לי ים צרות. אני צריך להיות מודע לבעיות שלי. בקיצור כיף לבלוג הזה.
אחרי שחרבנתי את המכתב מלא השנאה הזה הרגשתי מאושר. כמו איך שאני תמיד מרגיש כשאני מחרבן טקסט מעיק על המחשבות.
אני מעביר אותו שלושה סינונים לפני שאני שולח: הבחורה, אחותי ואימי. הבחורה כדי לדעת מה היא חושבת שאני חושב כשאני כותב אותו, אחותי כדי לדעת כמה פרקטי יהיה לשלוח לו מכתב כזה ואמא שלי כדי לדעת שאני לא פוגע בה איתו. אעבור עליו גם פעם אחת כדי לערוך מחר.
אני שני הסינונים הראשונים העברתי ואכתוב עליהם בהמשך. הסינון של אחותי יהיה בעייתי כי על הדרך עם הכעס שלי עליו רבתי איתה אתמול. כוס עמק. אבל אני צדקתי בהתנהגות שלי.

בקיצור, עמדתי לחזור הביתה.
מה אני אלך למשרד שלה ואחכה עד שתסיים לעבוד?
אממ... מסתבר שכן.
אז באתי למשרד שלה וחיכיתי שהיא תסיים לעבוד כדי לחגוג לה יום הולדת.
היא הייתה קצת קרה. אני חושב שכעסה עלי כי אני לא אימצתי את העצה שלה בנוגע לאבא שלי. אני אומר חושב עם קצת רמאות כי היא אמרה לי שהיא כעסה בגלל זה ומנגד אני לא חושב שהיא כעסה רק בגלל זה אם כעסה (היא הייתה מאוד קרה היום).
העצה הייתה טובה. אם לא הייתי מחרחר מלחמה הייתי מקשיב לה (ולאחותי שהציע לי גם את זה). אבל אני לא רוצה שקט. אני רוצה התמודדות ושינוי.
היא קראה את הקטע. היא אמרה לי שאני לא מודע לעצמי בו. אמרתי לה שאני מודע ובחלק השני אני מתייחס לעומק.
היא אמרה לי שהיא עברה את אותו הדבר והייתה לה את אותה תגובה כמו שלי בהתחלה. העמידה פנים שהיא לא מדברת איתו כי אין לה זמן. צודקת. תמיד חשבתי ואמרתי שיש לנו את אותו מוח ועברנו את אותו חרא עם אבות (אולי קצת שונה ברבדים מסוימים). Purgatory כבר אמר את הכל.
דיברנו. היא עדיין עייפה. צר לי על כך.
היא דיברה איתי על חבר שלה לשעבר ואיזה משהו שהיה להם באותו היום. לא ידעתי מה להגיב לזה. כנראה שהייתי צריך להקשיב יותר מאחר ואני מחפש לשמוע את החרא שלה וזה חרא שלה.

היא אמרה שהיא בחרה לעבור לתפקיד אחר יותר טוב. היו לה לבטים. אני שמח שהיא בחרה את זה ועצוב באותו הזמן. שמח כי בעיני זאת בחירה טובה עבורה. גם כי זה מה שהיא רצתה באמת, גם כי זה יגרום לה לעבוד פחות וזה טוב עבורה לדעתי שהיא עובדת פחות (וזה אולי ייתן לה לנוח יותר), גם כי הניתוק בינינו אולי יוציא כל שאיפה שלי לזוגיות שתהיה או שיש.
למה עצוב? כי לא אראה אותה יותר. ואני אוהב לראות אותה בבסיס.
Real Folk Blues נכתב כל כך ממזמן. באווירה כל כך שונה. בתקופה דכאונית יותר בה החיים שלי היו יותר בבלגן אבל יש בו משהו שנשאר נכון:

"אני מסתכל אל תוך עיניך ורואה תהום שאליה אני רוצה לצנוח.

אני נוטע זרע של בדיחה בך והוא פורח אל צחוק מלבב שמחמם בחזרה את ליבי. את הגינה שלי אותה אני מפריח לכדי שמחה והומור. כשאני מסתכל על החיוך שלך, הגינה שלי, אני חש כי אני עושה משהו אחד כמו שצריך. את מרגיעה אותי באמת, את משמחת אותי באמת, את מביאה אותי למושין באמת. הכל מעבר לזה הוא אשליה. עולמות שאני מעצב בלי סיבה.
אבל כשאני קרב לגינה כדי לגעת בה, לקטוף את הפרחים ששתלתי אני מגלה כי גידלתי ורדים והם דוקרים אותי.
הגינה שלי אינה למגע. היא קיימת כדי שאטפח אותה ואצפה בה בלבד בגאווה.
אז אני מבין שהחיים הם סבל רב שכרוך בשמחה ממה שעשית."

אויש הכתיבה שלי כל כך מחורבנת.

אני נהנה לראות אותה צוחקת. זה למה ערכתי לה מסיבת יום הולדת. אני לא רוצה שתסבול.
אתגעגע לאותה בחורה. הבחורה עם אותו תדר מוח כמו שלי, הבחורה הראשונה שהתאהבתי בה ברמה יותר עמוקה מ"היא יפה, קל להגיע מזה לזוגיות והיא ידידה טובה".
אני עדיין לא מבין למה היא לא רוצה. הייתי מת שהייתה פה איזו משוואה ראציונלית או פרמטרים לסמן עליהם וי. היא לא בזוגיות: צ'ק, אני לא מבצע לה אידאליזציה כמו פעם: צ'ק.
כל הפרמטרים שהיא הציגה בפני מסומנים חיובי אבל היא ואני לא נהיה. פשוט כי היא לא רוצה. זה כואב אבל ככה זה. ומה אני מתלונן לעזאזל? פגשתי אחלה בחורה ואני מרוצה שיצאתי איתה והיא נראית בן אדם פנאן לחלוטין.
היא אמרה שהיא בוטחת בי לצאת איתי לבירה בלי שאני אביא את זה למקום אחר מעצבן.
אני שמח, אני באמת לא אביא.
אני יודע אבל שיהיה נדיר להביא את הבירה הזאת למשהו ממשי. היא תמיד מחפשת להעסיק את עצמה ובפועל אין משהו שהחזיק את זה שנסתובב.
אני מניח שהדבר היחיד שאולי יחזיק בינינו את ההתקשרות הוא הבלוג הזה. זה, ואולי איזו צרה נוספת שתעלה עלי ותציף אותי בקרוב.
או שפשוט ארגיש געגועים לדבר איתה כי היה לי מצחיק איתה. זה בהחלט יותר כיף ומצחיק מלהסתובב עם החברים הילדותיים שלי או הבנות שמזיינות את המוח על בנים.
נלך לג'קסון או לג'ספר, ניקח בירה ונדבר.
היא תדבר על איזה בן זוג שלה או פאק בעבודה או דבר יותר חשוב שהיא תרצה לערב אותי בו. אני אדבר על אחים שלי שלא סותמים את הפה, החובות שלי והאימונים.
אני אצחק עליה שהיא בלגן בזוגיות והיא תצחק עלי שאני בלגן ב...הכל פחות או יותר. ואז אולי נפיק מזה איזה משהו פורה לשנינו.
ויודעים מה? זה בדיוק מה שאני רוצה. לא פחות ובטח שבטח לא יותר.

זה מפתיע, אבל מה ששינה לי לחלוטין את התפיסה שלי כלפיה היה חיבוק בנינו.
אני לא טוב בחיבוקים. אבל אני כן מסוגל להרגיש תחושות מהם.
איך זה הרגיש להתחבק איתה? בפעם הראשונה?
הרגשתי טוב שהיא בוטחת בי ככה. שהיא סומכת עלי. שעשיתי משהו שגרם לה לשמוח.
לא היה פה מיניות. לא הייתה פה תשוקה. לא היה לי רצון להרוס את זה (הרסתי את זה :P אמרתי לה שהיא מטומטמת שהיא לא יוצאת איתי, אני אידיוט עם תעודות, לא הייתה לי סיבה לעשות את זה בפועל).
ידיי חשו את גבה אני חושב. את שערה.
היא הייתה כה קטנה. ילדה קטנה שאני רוצה לתמוך בה, להיות לה משענת.
היא בהחלט לא ילדה. היא מבוגרת ובת שיח שווה. אפשר לבצע איתה רנדורי ולהנות מזה כמו אדם בוגר.
אבל באותו רגע זה לא הרגיש כך.
אולי כי זה היה אפלטוני.

Her hair reminds me 

of a warm safe place 

Where as a child I'd hide 

And pray for the thunder 

And the rain 

To quietly pass me by 

וכשזה נגמר? אני מקווה שנשתה את הבירה הזאת ונצחק.

אני מקווה שהיא לא תצא לי מהחיים כי היא הייתה ההפוגה שאני צריך מהעבודות שלי, האנשים שאני לא סובל במפקדה, מהאחריות שלי.
היא הייתה בת שיח שווה לי. היו פעמים בודדות שהייתה גם מאוד רפלקטיבית ועזרה לי להבין את עצמי יותר טוב. אם הייתה בוטחת בי היו יותר פעמים כאלו.

וכשתהיה לי חברה? כי הבחורה שאני יצאתי איתה שונה משאר הבנות בטינדר וכנראה שנהיה בזוגיות.

אז כשהיא תהיה, אצחק עם הבחורה על החברה בלי שהיא תדע. והחברה תאמר לי שמפריע לה שאני מספר לידידה כל כך הרבה ושהיא חושבת שיש לי רגשות לא פתורים אליה. אני מקווה שלא, לא אדע מה לומר. לא יודע אם אפסיק לדבר עם הבחורה בשביל החברה. כנראה שלתקופה.

היא אמרה שהיא הגיע למסקנה שזה רעיון טוב בגלל אחת הרשומות פה. מעניין איזו אחת מהן.

כל אופן, שמתי אוזניות, הייתי מודע לכך שאני צריך למהר כי אחרת אאחר לאימון. גיליתי גם שאני סוגר השבוע בזמן ממש טוב עבורי ושהולכים לטחון אותי בעבודה. אני מאושר.

הגעתי למסקנה ברכיבה שסוף סוף החיים שלי מקבלים צורה אחרי הרבה זמן של אי סדר.

בבית אני מנהל את האחים, עם אבא שלי אני מסדיר את היחסים, עם הבחורה כנראה שהסדרתי, מצאתי בת זוג, הוצאתי חברים ישנים מהארון לרגע ואפילו השתכרתי קצת כדי לחגוג את זה בסופ"ש.

אני יודע מה יהיה בעתיד, יש לי תוכנית להצלחה מחודשת.

נתתי לאמא שלי לקרוא את הטקסט בבית, היא ביקשה שאמחוק פרט קטן. אני אמחוק כנראה.

התקלחתי ויצאתי לאימון זריז.

היה אימון מדהים. לא אפרט עליו יותר מדי כי זה לא נושא הרשומה.

באייקידו הוקדש האימון לאלו שיש להם בחינת חגורה. סביר להניח שלי לא תהיה כי קיבלתי חגורה לפני כשנה שנתיים. אף על פי שאני מתאמן יותר מרוב אנשי הקבוצה  והרמה שלי גבוה יותר מחלק מהמועמדים בני הדרגה שלי, יש את הסיפור של ותק בשנים שלא בורחים ממנו.

אבל, זה נתן לי אכבר הזדמנות לעבוד על טכניקות מסובכות, עמוקות וקשות כאוות נפשי. היה לי גם מישהו טוב לעבוד איתו. מתאגרף. אני אוהב מתאגרפים כי הם מציעים עבודה רעננה ושונה של אייקידו.

כל אופן, עבדתי על טנשי נאגה (^^), אפליקציה מדהימה שגיליתי לאחד מקטעי הטאי סאבאקי וטכניקה מצוינת נוספת. אני בהחלט אשתמש בהן כהדגמות במידה ואלמד קבוצה. יותר מזה, זה ממש עשה לי חשק לאמן קבוצה קטנה. של שני אנשים כפי שכתבתי.

קראטה היה לי אימון פחות טוב. הייתי פחות מפוקס.

כל אופן, מה שבאמת עניין היום הוא שיחזור של אירועי האימון ביום חמישי. לא ייחסתי לזה חשיבות באותו אימון.

הבן של המאמן התאמן איתי על טכניקה שנדרש בה זרימה. המאמן ניגש וביצע עם בנו את הטכניקה כדי להדגים לי עקרון. בנו לא זרם איתו ולכן הטכניקה לא עבדה. חייכתי. הכרתי מצב דומה כי הייתי במקומו. מן הסתם זה היה קצת שונה. המאמן החליט לבצע את הטכניקה כמו שמבצעים ברחוב. מדובר בטכניקה שאתה דוחף את המרפק שלך לצוואר של האויב כדי להפיל אותו.

הוא נחת לקרקע. מבט של תדהמה על פניו כשאביו ביצע עליו את הטכניקה.

זה הזכיר לי את הטקסט שכתבתי פה על החתול.

אביו פגע בו, הכאיב לו, בגד בו. כדי שיהיה מוכן לרחוב. כדי שידע לעבוד נכון. כדי לא להיפגע.

זה היה כל כך יפה לראות את זה. הטרגדיה של המציאות מול העיניים. התאכזרות בשם אהבה.

כן, אני מפאר את זה מאוד אבל זה האימונים.

אנחנו מכאיבים זה לזה, מבצעים דברים אכזריים באמת, פוגעים. אבל אנחנו עושים את זה מתוך אהבה.

אני מעדיף תוקף אכזר שיכאיב לי מאשר אחד שיפחד לפגוע בי. מהראשון אלמד ומהשני לא.

השני יפגע בי לטווח הארוך. לא היה מוכן לכלום בגללו.

זה הדבר החשוב שלקחתי מהאימון הזה.

לילה טוב אנשים.